--- סוף עמוד 104 ---
בקניית חלקה 41, על אף שידעו על המכירה הקודמת לעבדל מנעם, וזאת בתמורה להפחתה משמעותית במחיר הקרקע.
מנגד, התובעים טוענים כי לא ידעו על העובדה שסולימאן מכר למאן דהוא את חלקה 41 שנים קודם לכן, וכי אם היו יודעים על כך, כי אז לא היו לוקחים סיכון ומכניסים את ראשם לעיסקה זו.
עוד טוענים התובעים, כי התמורה שנקבעה עבור חלקה 41, היא תמורה ריאלית בהתאם לשווי החלקה, תמורה אליה הגיעו לאחר משא ומתן מסוים, שהתנהל בינם לבין סולימאן.
179. לצורך הוכחת גירסתם, הסתמכו הצדדים על ראיות מראיות שונות אשר נגעו, רובם ככולם, לשאלה האם התמורה עליה סוכם ביחס לחלקה 41 (קרי: 80,000 או 90,000 דולר) היא תמורה ריאלית ביחס לערכה האמיתי של חלקה 41, אם לאו. כן התייחסו הצדדים לדבריו של הנשיא זילר בפסק דינו בה"פ 169/97 הנ"ל שאמר: "התנהגות המשיב מס' 5 (מדחת - מ' ד') מעוררת שאלות וספקות גבי מידת ידיעתו את הנעשה בקרקע. גדר הספקות יכול לנוע מידיעה את 'חולשת' מעמדו של העותר (עבדל מנעם - מ' ד'), עקב אי רישום הערת אזהרה, ונסיון לרכוש את הקרקע תוך נטילת סיכון כספי מינימלי (כעולה מההסכם הראשון), וכלה בקנוניה לאפשר למשיב מס' 3 [סולימאן - מ' ד'] לקבל פעם שניה תשלום עבור הקרקע". על פניו, מן הראוי היה שאדון בפירוט בראיות השונות שהובאו על ידי הצדדים, ובדבריו של הנשיא זילר, אולם, כדי לקצר את היריעה, שגם ככה התארכה יתר על המידה, ומכיוון שמדובר בטעם נוסף שהוא רק בבחינת "חזי לאיצטרופי" לשני הטעמים הראשונים (קרי: הטעם של ויתור מכללא והטעם של אי הוכחת סכום התשלום), לא אדון בראיות השונות, ורק אומר באופן כללי מבלי לנמק באופן פרטני את דבריי, כי התובעים לא הצליחו לדעתי להסיר את עננת הספק באשר לשאלת ידיעתם או אי ידיעתם את עובדת מכירתה של חלקה 41, שנים קודם לכן. משכך, כלל לא ברור כי אכן האשמה על התסבוכת המשפטית שנוצרה סביב חלקה 41, מוטלת על כתפיהם של סולימאן ושל עו"ד שוכרי לבדם, ולא על כתפי התובעים עצמם, אשר יתכן והחליטו לקחת את הסיכון - ונפלו.
--- סוף עמוד 105 ---
על כל פנים, מבחינת דיני הראיות, לא הצליחו התובעים להוכיח כי הנזק נגרם להם על ידי סולימאן ועו"ד שוכרי, לבדם, ומסתבר כי הם ידעו על המכירה הקודמת לעבדל מנעם, ולכן אין הם זכאים לפיצויים בגין עילה זו.
180. לאור מקבץ הטעמים הנ"ל, אין לי אלא לדחות את תביעתם של התובעים ביחס לראש הפיצוי הנ"ל.