125. לאור האמור אני קובע כי אין להפעיל במקרה דנן את "כלל הראיה הטובה ביותר" ביחס להסכמים הנ"ל, ועל כן יש לדחות את טענת התובע גם בנקודה זו.
126. טענה נוספת שנשמעה מפי ב"כ התובע, עו"ד יאיר רונן, במהלך הדיונים, היתה הטענה כי ההסכמים מעולם לא הוגשו לבית המשפט והתקבלו כראיה (ראה למשל: עמ' 15, שורות 17-6 לפרוטוקול המוקלט מיום 18.7.03), אולם, טענה זו נזנחה בסיכומים, ועל כן אינני רואה צורך לדון בה.
האם הפסלים שאצל לויזון אכן נקנו כולם מטסלר
127. אחת מן הנקודות ששומה עליי לברר, בהתאם להסכמת הצדדים (לעיל פיסקה 30), במסגרת השאלה הראשונה, כפי שזו הוגדרה על ידי הצדדים, היא השאלה "האם ההסכם עם מר טסלר חפף את סוגי הפסלים שנטען שנמכרו על ידי מר לויזון". התובע, לא טען בסיכומיו כל טענה כי לא קיימת התאמה כזאת. יתר על כן, התובע עצמו הסכים כי "הקשר בין פסליו של האמן לנתבע עובר דרך המנוח, עובדה אשר עליה לפחות לא תהא לצדדים כל מחלוקת" (עמ' 2 לסיכומי התובע). הנתבע, מצידו, הסביר בפירוט רב (סעיפים 13-12 לסיכומי הנתבע), כיצד כל הפסלים שבידיו של לויזון נרכשו מטסלר, וכיצד הם חופפים את הפסלים שהיו כלולים בסדרת פסלי ה"שטעטל" של האמן, אשר לגביה נחתם ההסכם השני בין האמן לבין טסלר.
128. על כן, לא נותר לי אלא לקבוע כי חפיפה כזאת אכן קיימת.
מכאן המסקנה, כי הפסלים שנמכרו ללויזון על ידי טסלר, הם הם הפסלים אשר לגביהם רכש טסלר זכויות מהאמן בהסכמים.
--- סוף עמוד 63 ---
ההסכמים בין טסלר לבין האמן - מסקנה
129. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, כפי שטען הנתבע, כי בין מר טסלר המנוח לבין האמן אכן נחתמו שני הסכמים בהם רכש טסלר מהאמן זכות יוצרים: בהסכם הראשון (מיום 14.10.86) - ביחס לארבעה סוגים של פסלים, ובהסכם השני (מיום 20.3.87) - ביחס לכל סדרת פסלי ה"שטעטל" של האמן. רק כתשעה חודשים לאחר שנחתם ההסכם השני בין טסלר לבין האמן, נחתם (ביום 1.1.88) ההסכם בין התובע לבין האמן, ובו רכש התובע מן האמן את זכויות היוצרים ביחס לכל יצירותיו, בין היתר, ביחס לפסלי ה"שטעטל" שהזכויות עליהם נרכשו מהאמן קודם לכן על ידי טסלר.
מכוחם של ההסכמים הנ"ל, רשאי היה טסלר לצקת את הפסלים נשוא המחלוקת, ולמכור אותם ללויזון. ממילא, הפסלים שרכש לויזון מטסלר היו פסלים "כשרים", ולא היה ברכישתם, בהצגתם ובמכירתם על ידי לויזון משום הפרת זכות היוצרים שרכש התובע - בשלב מאוחר יותר - מהאמן.