--- סוף עמוד 50 ---
שיהיה עליהם לפרוט את השיקים. בית המשפט דחה טענות אלו, בין היתר בגין סתירות שהתגלעו בין הגרסה שמסר מורגנשטרן במשטרה לבין גרסתו במשפט. בית המשפט קבע, כי העובדה שמורגנשטרן טען בחקירה במשטרה כי פנה לטויב לראשונה ביום ראשון 16.4.00, יומיים לאחר מעמד החתימה, מקשה על אימוץ גרסתו. לגישת בית המשפט, תזת "הגישושים הכלליים" שנעשו, כביכול, לפני הפנייה המפורשת בה הוזכר סכום מדויק נולדה בעדות במשפט על מנת להתאים לעדויות של רבינוביץ ושל טויב (ראו, פיסקאות 261-259 לפסק הדין). פנייתו של מורגנשטרן בקשר לפריטת הכסף לפני מעמד החתימה, ובמיוחד הזכרת הסכום אותו יהא צורך לפרוט, אינה מתאימה, על פני הדברים, לתרחיש לפיו סבר כי מדובר בעסקה כשרה. זאת, שכן למורגנשטרן לא הייתה דרך לדעת שהסכום שיבקש הפטריארך לפרוט יהיה דווקא 9 מיליון מתוך הסכום של 16 מיליון דולר שקיבל.
5. ראיה נסיבתית אחרת שהזכיר בית המשפט המחוזי נוגעת להלוואה שנטל מורגנשטרן מטויב מספר ימים לאחר מעמד החתימה. אין חולק, כי מורגנשטרן לווה מטויב סכום של 250,000 דולר, אותו השיב לאחר מכן. טויב העיד, כי במעמד ההלוואה אמר לו מורגנשטרן כי ישיב אותה מכספים שיקבל בגין חלקו בעסקה עם הפטריארכיה. מורגנשטרן הכחיש כי קיבל חלק כלשהו מן הסכום של 20 מיליון דולר ששולם במסגרת העסקה וטען, כי השיב את ההלוואה ממקורותיו. בית המשפט האמין לחלק זה בעדותו של טויב, על אף שבאופן כללי לא רחש לה אמון. בית המשפט ציין, כי טויב הוא חבר קרוב של מורגנשטרן ובעדותו נטה לטובתו ולא חסך אף באמירת שקרים לשם כך (ראו פיסקאות 259 ו-377 לפסק הדין). בערעור נטען, כי אף אם קיבל מורגנשטרן סך של 250,000 דולר ייתכן שמבחינתו מדובר היה בעמלה לגיטימית וסבירה, ביחס להיקף העסקה בה מדובר. טענה זו אינה נעדרת היגיון. נכון אני שלא לזקוף לחובתו של מורגנשטרן את העלאת הטענה רק בשלב הערעור, וזאת בשל כך שבבית המשפט המחוזי היו הוא ורבינוביץ מיוצגים על ידי אותם עורכי דין. אולם, בעינה נותרת הקושיה מדוע טרח מורגנשטרן, גם בחקירתו במשטרה (ראו, ת/20 עמ' 6, ש' 10-6), לטעון כי טרם קיבל עמלה או תגמול כלשהו עבור חלקו בעסקה. לטענת מורגנשטרן בערעור, אילו היה הוא מעורב במזימה היה חלקו גבוה יותר והוא לא היה נזקק לקבלת הלוואה. על טענה זו יש להשיב, כי אין לדעת מה סוכם בין רבינוביץ לבין מורגנשטרן לגבי חלקו של האחרון בשלל ובעיקר לגבי המועד בו הוא יקבל אותו. מכל מקום, כאמור, הנסיבה המחשידה אינה עצם קבלת הסכום של 250,000 דולר על ידי מורגנשטרן, אלא שקריו של מורגנשטרן בעניין זה.