"מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".
14. מלשון החוק למדים אנו כי קיים מדרג דו-שלבי בין שני חלקי הסעיף. בשלב ראשון על בית המשפט לבדוק אם ניתן לאתר אומד דעתו של המצווה מתוך לשון הצוואה והוראותיה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה בית המשפט בשלב השני לבחון את הנסיבות החיצוניות.
--- סוף עמוד 6 ---
משכך, במקרים בהם לשון הצוואה ברורה ומשקפת היטב את אומד דעת המצווה, אין לתור עוד אחריו ולחפשו מחוץ למילות הצוואה. (ראה: עמ"ש (חי') 46047-04-17 מ' נ' נ' [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 5.2.2019).
15. "תורת שני השלבים" כמפורט לעיל, נקבעה כהלכה לעניין פרשנות הצוואה בפסקי דין רבים, כשהידוע שבהם הינו ע"ש 239/89 שורש נ' גלילי [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 16.3.1992). "תורת שני השלבים" והלכת שורש היו לדרך המקובלת לפרשנות צוואה שעליה התבססו בתי המשפט בפסיקתם במהלך השנים.
בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 12.5.1999), העמיד הנשיא ברק בספק את תוקפה של "תורת שני השלבים" והלכת שורש והציג את שיטת הפרשנות ה"חד שלבית". שיטת הפרשנות ה"חד שלבית" כשמה כן היא – מדובר בהליך "חד שלבי" הממזג את שלב הפרשנות הפנימית והחיצונית יחדיו. דהיינו, הפרשן רשאי לפנות לנסיבות החיצוניות באופן חופשי, ללא מגבלות פורמאליות, גם כאשר לשון הטקסט המשפטי ברורה. (ש. שוחט , מ. גולדברג, י. פלומין, דיני ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהודה שישית, תשס"ה 2005 בע"מ 127-133).
ובלשונו של כב' הנשיא ברק, פרשנות צוואה הינה: "... שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשונית" (מתוך: ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, לעיל בע"מ 817.
בע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל , [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 23.2.2015) (להלן: "פרשת אמסטר") סקר בית המשפט העליון את הדעות השונות שהובעו בפסיקה באשר לפרשנות צוואה עת כב' הש' דנציגר הסתייג מגישתו של כב' הש' ברק וציין:
"לשיטתי, אין מקום לשנות מהגישה הפרשנית הברורה והעקבית שהתפתחה והשתרשה בפסיקת בית המשפט זה במרוצת השנים בנוגע לפרשנות צוואות, ושפסק דינו של השופט מצא בעניין שורש מסכמה באופן מדויק. משכך, בדומה לשופט הנדל בעניין פלוני, אני מבקש להביע את הסתייגותי מגישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו, ועל אחת כמה וכמה מגישתו הפרשנית הרחבה יותר שהוצגה על ידו בספרו פרשות הצוואה. לא למותר לשוב ולהזכיר בנקודה זו כי גישתו הפרשנית של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו נותרה בגדר דעת יחיד וכי לא מדובר בהלכה מחייבת, וזאת בשים לב לכך ששני שופטי ההרכב הנוספים באותו עניין לא הביעו עמדה (לחיוב או לשלילה) באשר לגישה זו והצטרפו לתוצאה אליה הגיע הנשיא ברק אך ורק על יסוד אחד מנימוקיו (הנימוק שהתבסס על עיקרון התחליף.) משכך, ההלכה שהשתרשה בפסיקת בית המשפט זו במרוצת השנים, ושסוכמה בעניין