--- סוף עמוד 7 ---
שורש, הייתה ונותרה ההלכה המחייבת באשר לפרשנות צואות, ועל פיה יש לנהוג גם כיום". – פסיקה 33 לפסק הדין.
מנגד – שני שופטי ההרכב האחרים בפרשת אמסטר- כב' הש' סולברג ופוגלמן ציינו כי לצורך הכרעה בהליך העומד בפניהם אין הם נדרשים להכריע בין דרכי הפרשנות אולם כב' הש' פוגלמן ציין כי לטעמו ההלכה המנחה בעניין פרשנות צוואות היא זו שנקבעה ע"י כב' הש' ברק בעניין טלמצ'יו – מה שמלמד כי הכרעה ברורה לעניין זה עדיין אין.
עוד נקבע לא אחת בהלכה הפסוקה כי בבוא הפרשן לעסוק במלאכת פרשנות צוואה עליו לעשות זאת בזהירות רבה, כך שרצון המצווה כפי שעולה מלשון הצוואה – לא ייפגע.
ראה לעניין זה ע"א5654/92 בורשטיין נגד מסר, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 29.4.1996) שם המשנה לנשיא כב' השופטת ש. לוין קבע בעמוד 474:
"כידוע, צוואה היא מסמך פורמאלי, ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה, אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר".
ובפרשת אמסטר (ראה לעיל) קבע בית המשפט כך:
"בבוא בית המשפט לפרש צוואה, עליו להציב לנגד עיניו את העיקרון כי יש לכבד את רצון המת, כחלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי המעוגן בכבודו של האדם. מקובל לומר כי רצונו החד- צדדי של המצווה יכול להיות שרירותי – "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל" [ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין,... –ואין לזולת בכלל וליורשיו על פי דין בפרט כל אינטרס הסתמכות בהקשר זה. לפיכך נקבע כי אין לייחס לרצונות היורשים משקל כלשהו בבוא בית המשפט לפרש צוואה, וכי ציפייתם לרשת את המצווה אינה מוגנת בדין ואף אינה נתפסת כסבירה... נקודה חשובה נוספת שיש לזכור בנוגע לפרשנות צוואות הינה כי מטבע הדברים במועד שבו מתנהל ההליך המשפטי שבמרכזו המחלוקת בדבר פרשנות הצוואה לא נמצא המצווה עוד בין החיים, ומשכך לא ניתן לברר עימו למה התכוון ומה היה רצונו. זאת, בניגוד להליך משפטי שבמרכזו מחלוקת בנוגע לפרשנות חוזה, שבדרך כלל מתבררת כשהצדדים לחוזה עודם בין החיים ושבמסגרתה ניתן לרוב לזמן את הצדדים לחוזה ולשמוע מהם מה היו כוונותיהם ורצונותיהם במועד כריתת החוזה [ראו: פרשנות הצוואה בעמ' 64-63]. לנוכח האמור לעיל נקבע לא אחת כי על בית המשפט לנהוג בזהירות יתרה בבוא לפרש צוואה, וכי יש לפרש את רצון