"15.7 מסרו טלטא ו/או בליש (המשיבים 1 ו-3 – א.א.) הודעה בדבר רצונם לרכוש חזרה את מניות חני – חן ו/או גרופ א.ה.ב.א. (המבקשת – א.א.) בחלוף שנים - עשר חודשים ממועד חתימת הסכם זה, תחושב התמורה עבור מניותיהם לפי שיעור אחזקותיהם בהון המניות המונפק של החברה, בהתאם לקביעת שווי החברה כפי שתיקבע על ידי מעריך שווי.
15.8 שווי החברה יקבע על ידי המעריך. בהיעדר הסכמה על זהות המעריך, ימונה המעריך על ידי ראש לשכת רואה החשבון על פי פניית אחד הצדדים אליו..."
(ההדגשות אינן במקור – א.א).
כאמור, המשיבים הודיעו על מימוש זכותם לפי המנגנון, כך שאין טעם ממשי במינוי בורר. אין מניעה אפוא שימונה בורר אשר יקבל את מלוא המסמכים הדרושים, ישמע את הצדדים לרבות טענת המבקשת באשר להסתרת סכומים שמגיעים לחברה וישום את השווי המגיע. לשם כך, לא נדרש מינוי בורר. מסקנתי זו מושתתת גם על כך שמינוי בורר הוא עניין בשיקול דעת בית המשפט ואין חובה למנותו שעה שבית המשפט מגיע למסקנה שהוא לא נדרש, וזאת במקרה שלפני מהטעמים שציינתי לעיל. לא התעלמתי מההלכה שלפיה ככלל בית המשפט יעתר לבקשה למינוי בורר על יסוד תנית בוררות בהסכם, אך זאת כאשר לא מתקיימים שיקולים שלא לעשות כן (ר' ע"א 614/79 המשרד הלאומי לתיירות ליטורל נ' תור-עולם בע"מ, פ"ד לד (4) 617 (פורסם במאגרים המשפטיים, 1980). אוסיף שלטעמי מינוי בורר עלול לגרום אף לליבוי המחלוקות ולהסלמת היחסים בין בעלי המניות חלף שימוש מושכל במנגנון הפירוד שקבוע בהסכם בעלי המניות. שהינו עדיף על המשך התדיינות שתהייה כרוכה בעלויות לא מבוטלות, ויגרום להעמקת יחסי האי האמון ששוררים בחברה ושלא לטובתה.
סוף דבר
לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 3-1 בסך 8,775 ₪ וכן בהוצאות החברה בסך 5,850 ₪.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, 16 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.
איתן אורנשטיין