תורת שני השלבים אינה משתלבת בדיני החוזים הכלליים
.6תורת שני השלבים בפרשנות חוזה אינה משתלבת יפה עם מכלול דיני החוזים. היא אינה עולה בקנה אחד עם חלקים ניכרים של דיני פרשנות בחוזים. כפי שראינו, ביסודה של תורה זו מונחת ההנחה כי לצורך פרשנותו של החוזה "לשון ברורה מעידה על אומד דעתם של המתקשרים ועל תכלית התקשרותם". נוצרת מעין חזקה שאינה ניתנת לסתירה,
כי אומד דעתם של המתקשרים הוא זה העולה מלשונו הברורה של החוזה. אומד דעת הצדדים הניתן להוכחה מתוך הנסיבות החיצוניות, אינו נלקח בחשבון. והנה, חזקה זו אינה משתלבת עם מכלול דיני החוזים. אכן, גיבוש דיני פרשנות החוזה צריך להשתלב למירקם הכללי של דיני החוזים. דיני הפרשנות אינם עומדים בבדידותם. הם צריכים להשתזר בתפיסות היסוד החוזיות. מה טעם לפתח דיני פרשנות, אשר תוצאתם תהא חוזה שעל-פי תוכנו לא נוצר כלל (שכן אין גמירת-דעת בגדר דיני ההצעה והקיבול)? או מה היגיון יש בגיבוש חוזה (בגדרי השלב הראשון בתורת שני השלבים) אשר מעניק ביד רחבה כוח לאחד הצדדים (או לשניהם) לבטלו בשל פגם בכריתתו (שכן נפלה בו טעות אופרטיבית)? מה טעם יש בקביעה כי תוכנו של החוזה הוא כפי שעולה מלשונו הברורה של החוזה (השלב הראשון בתורת שני השלבים בפרשנות), אם במקביל לה מוצגת הקביעה כי פירוש זה נוגד את עקרון תום הלב? .7נקודת המוצא העקרונית הינה כי דיני החוזים מבוססים על האוטונומיה של הרצון הפרטי. אוטונומיה זו של הרצון הפרטי אינה רצונו הכמוס של הפרט. זהו רצונו (הסובייקטיבי) המוצא ביטוי חיצוני. אכן, ביסוד החוזה עומד אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים. כאשר קיים אומד דעת שכזה, הוא המהווה את הבסיס לבחינה החוזית. רק כאשר אומד דעת משותף אינו קיים ואומד דעתו של צד אחד שונה מזה של הצד האחר, נבחן החוזה על-פי אמות מידה אובייקטיביות. "האובייקטיביזציה" של דיני החוזים מתחילה רק כאשר אין בסיס סובייקטיבי משותף לצדדים לחוזה. התורה האובייקטיבית של החוזה המקובלת כיום בדיני חוזים (ראה ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 156) חלה רק מקום שאינה קיימת גמירת-דעת סובייקטיבית המשותפת לשני הצדדים. אכן, התורה האובייקטיבית מבק שת להגן על אינטרס ההסתמכות. מקום שאין הסתמכות - שכן שני הצדדים הסכימו על-פי השקפתם הסובייקטיבית - אין מקום לתורה האובייקטיבית. בצדק ציין הנשיא שמגר, כי: