במפורש למקור זה. גם הוראות אחרות של חוק החוזים מחייבות גיבוש אומד דעת הצדדים ובאמצעות נסיבות חיצוניות (ראה, למשל, סעיפים 13(חוזה למראית עין) ו- 16(טעות סופר) לחוק החוזים (חלק כללי)). אך מעבר לכך: אם אמנם הנסיבות החיצוניות הן מקור אמין לעניין אומד דעת הצדדים כאשר הלשון אינה ברורה, מדוע אין הנסיבות החיצוניות אמינות - עד כדי איסור פנייה אליהן - כאשר הלשון ברורה? מי לידנו יתקע כי בכל הנסיבות אומד הדעת המשותף של הצדדים אכן מעוגן בלשון "הברורה"? שמא ניתן למצוא את אומד הדעת של הצדדים בנסיבות החיצוניות? אכן, מה שנדרש אינו כלל ראייתי נוקשה בדבר אי-"קבילות" ראיות על נסיבות חיצוניות - וכזהו הכלל הרואה בלשון הברורה אמת מידה לאי-פנייה לנסיבות חיצוניות (ראה ע"א 650/84 [18], בעמ' 384, המפנה לדיני הראיות בעניין זה) אלא כלל גמיש של "משקל" בדבר עדיפות משקל הנתונים על אומד הדעת הנובע מלשון החוזה על פני משקל הנתונים על אומד הדעת הנובע מהנסיבות החיצוניות. כמובן, בגדר הנסיבות החיצוניות לא יילקחו בחשבון "שיקולים אינדיווידואליים או קוניונקטוראליים של אחד הצדדים" (ראה ע"א 406/82 [7] הנ"ל, בעמ' 499), אף לא "כוונה משוערת, שאינה מתורגמת ללשון הכתוב" (השופטת נתניהו בע"א 650/84 [18] הנ"ל, בעמ' 384). בית המשפט לא יפנה לבחון ב "צפונותיהם של המתקשרים, שמא בסתר לבם כיוונו לתכלית אחרת, שלא הביאוה לידי ביטוי" (כלשונו של חברי, השופט מצא). בית המשפט יפנה אל נתונים אמינים שקיבלו גילוי חיצוני (בכתב, בעל-פה או בכל התנהגות אחרת) בדבר אומד דעתם המשותף של הצדדים. כנגד גישתי בדבר מעבר זה מכללי "קבילה" לכללי "משקל" ניתן לטעון, כמובן, כי היא יוצרת חוסר ביטחון וחוסר ודאות, ניתן להוסיף ולטעון כי גישת שני השלבים מקטינה את חוסר הביטחון ויוצרת ודאות בכל אותם מקרים שבהם לשון החוזה ברורה. טענה זו אין בידי לקבל. הנטייה המודרנית בתחומי משפט רבים היא לעבור מאיסורים על קבילותו של מידע להיתר הבאתו תוך התחשבות באמינותו לעניין משקלו: "אמת או יציב - אמת עדיף".
אך מעבר לכך: הביטחון והוודאות של תורת שני השלבים הם מדומים. ההכרעה אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו אינה נעשית על-פי כללים משפטיים, אלא על-פי תחושה, המ ביאה מטבע הדברים לחוסר ביטחון. מה שנתפס על-ידי שופט אחד כלשון ברורה נתפס על-ידי אחר כלשון עמומה. הבחנה שרירותית בדבר בהירות הלשון אסור לה להיות אמת מידה מרכזית בפירושו של טקסט משפטי. לשון מתבהרת רק על רקע הקשרה, וכלל פרשנות המגביל את ההקשר לטקסט בלבד הוא מטבעו שרירותי. הוא מחליף את ההתמודדות האינטלקטואלית עם מובנו של הטקסט במסקנה אינטואיטיבית המבוססת על תחושת לשון (לביקורת חריפה, ראה ),london) making process- m. Zander, the law 126( 1994,.th. Ed.4