"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
"'אומד דעתם' של הצדדים הוא המטרה או התכלית שעמדו לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה" (השופט ברק בע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' (להלן פרשת אתא [1]), בעמ' 305). והלכה מיוסדת היטב היא, כי חוזה שלשונו ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, יש לאמוד את דעת הצדדים מתוכו, ואין להיזקק לשם כך לנסיבות כריתתו (ראה: דברי השופט ברק בפרשת אתא [1], בעמ' 304בין אותיות השוליים ג-ד; דברי המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 450/82, 454/84מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ [2], בעמ' 667-668, ובע"א 191/85מדינת ישראל ואח' נ' חברת נוה שוסטר בע"מ ואח' [3], בעמ' 579; ומן הזמן האחרון: ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח' (להלן - פרשת סקלי [4]), דברי השופט ש' לוין בעמ' 830מול אות השוליים ה). ודוק: משמעותו של כלל זה איננה כי לשון ברורה גוברת על תכלית ברורה הסותרת את הלשון אלא משמעותו היא כי לשון ברורה מעידה על אומד דעתם של המתקשרים ועל תכלית התקשרותם. ואם הלשון ברורה, ממילא גם התכלית ידועה, ושוב אין בית המשפט פונה לבחון בצפונותיהם של המתקשרים, שמא בסתר לבם כיוונו לתכלית אחרת, שלא הביאוה לידי ביטוי. כדברי השופט חשין בפרשת סקלי [4], בעמ' 817:
"שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנ ה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות" (ההדגשה שלי - א' מ').
.13בטיעונה החלופי השיגה באת-כוח המדינה, כזכור, על צדקת מסקנתו של בית המשפט המחוזי, אפילו יימצא כי צדק בקביעתו שלשונו של סעיף 6(ח)(3) הינה ברורה. לטענתה, היה על השופט לפרש את הוראת הסעיף ברוח תכליתו של חוזה הפרוגרמה ותוך התחשבות בהיגיון העסקי שהצדדים בוודאי הנחו עצמם על פיו.
טיעון זה דינו להידחות. כללו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) חל גם על פרשנותם של חוזים, שהדעת (דעתו של הפרשן!) נותנת כי למתקשרים בהם הייתה תכלית מסוימת. כך הוא, בין היתר, גם באשר לחוזים מסחריים ועסקיים, שבפירושם מוטל על בית המשפט ליישם אמת מידה של היגיון עסקי. ידועים בהקשר זה דברי השופט ברנזון: