סוכם כי שכרו של התובע יעמוד על 15,000 ₪ לחודש. ואולם, תלוש השכר היה מורכב מרכיב "שכר בסיס" של 10,000 ₪, רכיב שעות נוספות בסך 3,500 ₪ ורכיב נסיעות בסך 1,500 ₪ (למרות שהוא גר בתל אביב ועבד בתל אביב).
התובע טען כי בתקופת העסקתו אצל הנתבעים עבד כ-15 שעות נוספות בממוצע בכל חודש, ואולם הנתבעים לא שילמו לו בגין שעות אלו. כמו-כן, הנתבעים לא שילמו לו דמי נסיעות (למרות הרישום בתלוש השכר) ודמי הבראה. כן, הנתבעים לא שילמו לו פדיון ימי חופשה עבור ימים שלא נוצלו על ידו.
נוסף על כך, לטענת התובע, ממועד תחילת עבודתו אצל הנתבעים הם לא הפרישו עבורו כספים לקופת הפנסיה, בשעה שניכו משכרו את חלקו בהפרשות הפנסיוניות. התובע טען כי הנתבעים לא הפרישו לו כספים עבור החודשים נובמבר 2013 ועד מרץ 2014 (כולל). רק בחודשים דצמבר 2014 וספטמבר 2015 הפרישו הנתבעים לקרן הפנסיה של התובע סך של 17,536 ₪ במצטבר, רטרואקטיבית, עבור החודשים אפריל 2014 ועד אוגוסט 2015, ואף זאת באופן חלקי בלבד. כתוצאה מהתנהלות הנתבעים, הפסיד התובע את התשואה לה היה זכאי בגין הכספים אותם היה על הנתבעים להפקיד. התנהלות זו של הנתבעים הייתה בניגוד לסעיף 19א(ב)(2) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר).
לדברי התובע, אף לאחר סיום העסקתו סירבו הנתבעים לתת לו מכתב בדבר סיום העסקתו כנדרש בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 (להלן – חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות), ומכתב כזה נמסר לו רק ביום 25.10.15.
זאת ועוד, טען התובע כי הנתבעים הפרו את סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר עת לא הנפיקו לו תלושי שכר במועדם, ורק לבקשתו הנפיקו עבורו חלק מתלושי השכר, על כן לטענתו הוא זכאי לפיצויים לדוגמה. כמו-כן, הנתבעים לא המציאו לו מכתב שחרור הפוליסה לקופת הפנסיה שלו ולא המציאו לו טופס 161.
לגרסת התובע, הוא פוטר מהעבודה אחרי כ-22.5 חודשי עבודה. שכרו הקובע היה בסכום של 17,000 ₪. הוא היה אמור לקבל פיצויי פיטורים בסכום כולל של 31,790 ₪, אך בפועל קיבל בגין רכיב הפיצויים סכום של 9,565 ₪, לכן הוא זכאי לסכום נוסף בסך 22,225 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הלנת פיצויי פיטורים.
עוד טען התובע כי נגרמה לו עגמת נפש עקב התנהלות הנתבעים, על כן ביקש פיצוי על כך.
5. טענות הנתבעים
הנתבעים טענו כי יותם היה עצמאי תחת עוסק מורשה ועבד עם החברה האמריקאית במתן שירותי פרסום באינטרנט (באמצעות חשבוניות חודשיות). יותם, כעוסק מורשה, העסיק את התובע, אף שהמעסיקה הראשית הייתה החברה האמריקאית. הוא החל לעבוד שנתיים לפני שהחברה גייסה לעבודה את התובע. התובע רואיין והתקבל לעבודה על ידי מנהלי החברה