34. באשר לתום הלב – נוסח הפרסום לא חרג בהיקפו מגדר הסביר שכן המייל נשלח שלא בתפוצה רחבה, לא פנה לציבור רחב של קוראים ולא חרג בפרופורציה מהסביר בנסיבות המקרה. הנתבעת ביקשה לדאוג להסדרת מלוא זכויותיה שכאמור לא שולמו עד לאחר סיום העסקתה. נשאלת השאלה האם היה מקום לניסוח אלטרנטיבי, מעודן ומתון אולם תוצאת ניסוח הדברים הייתה אותה תוצאה שכן אין חולק כי נוכו על ידי התובעים משכר הנתבעת כספים אשר לא הועברו במועדם לקרן הפנסיה, לא כל שכן אי העברת כספים בגין חלקה של התובעת בהיותה מעסיקתה של הנתבעת.
35. הפסיקה עמדה על חובותו וזכותו של מעסיק להעיר לעובדיו הערות תוך העברת ביקורת על אופן התפקוד כחלק מניהול רגיל שלא ניתן להפרידו ממכלול יחסי עבודה (ראה: עניין אבידן). סבורה אני כי על אותו משקל גם עובד רשאי לנקוט בהליכי בירור מול מעבידו ללא חשש תמידי מפני תביעות עתידיות. בעניין אבידן נאמר, "יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריתחא .... לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי". וכפי שדברים יכולים להאמר מתוך עידנא דריתחא על ידי המעסיק אלה אף יכולים להיאמר בעידנא דריתחא גם על ידי העובד.
36. בנסיבות יחסי עבודה יש משמעות להביא אף לידיעת המעסיק אודות מעשה לא ראוי על מנת ל"חדד" התנהלות לא ראויה ונכונה במקום העבודה או לשרש התנהלות שאיננה ראויה. לאור האמור סבורה אני כי התובעים הוכיחו ששימוש בכינויים בכינויים "רמאי" "נוכל" "גנב" מהווים לשון הרע כהגדרתו עפ"י סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע אולם יש ליתן משקל לעובדה כי עד לאחר סיום עבודת הנתבעת בתובעת לא הוסדר נושא תשלום מלוא ההפרשות לקרנות הנתבעת.
חוסר האמון ששרר בין הצדדים לכל אורך תקופת העסקת הנתבעת בתובעת התחדד גם לקראת מועד סיום העסקת הנתבעת. כך בעניין, העובדה כי רק בתום תקופת העסקת הנתבעת בעקבות בדיקה שערכה התובעת לא קוזזו משכר הנתבעת כספים בגין רכב שהועמד לרשותה והיה על התובעת לקזז כספים בגין האמור כנגד שכר אחרון של הנתבעת (לסוגיה זו עוד אדרש בהמשך). הדברים שנכתבו על ידי הנתבעת במסגרת המייל מחודש 7/14 לגביהם טענו התובעים כי יש לייחס לאותם דברים לשון הרע, היו בתגובה לדרישת הנתבעת להחזר אותם כספים בגין שימוש ברכב בתום תקופת העסקת הנתבעת. דברי הנתבעת נכתבו כשברקע היחסים בין הצדדים שרר העדר אמון מלא והמייל שנשלח על ידי הנתבעת הינו המשך ישיר לתחושות חוסר האמון וחוסר האונים מצד הנתבעת.