448. כפי שאמרנו בראשית דברינו, הכנסת והממשלה קיבלו הכרעות מדיניות קשות, הכרעות הנושאות אופי לאומי-היסטורי ממש, לנתק את ישראל מחבל עזה ומשטח מסוים בצפון השומרון. הגשמתה של מדיניות זו הלכה למעשה היא המצויה בתשתית החלטתם של ראש-הממשלה ושר הביטחון לקבוע את מועד הפינוי ליום 20 ביולי 2005. סימן מובהק לקיומם של שיקולי מדינה, שיקולי לאום ושיקולי ביטחון נעלים כשיקולים שהוליכו את החלטת הממשלה ואת חוק הכנסת, יימצא לנו בהוראת סעיף 22(א) לחוק יישום ההתנתקות, שלפיו עשויה הממשלה לקצר את התקופה לפינוי אם "...שוכנעה... שטעמים חיוניים מצדיקים קביעת יום פינוי קרוב יותר". כמו שלמדנו לדעת, הנחת העבודה של הממשלה היא כי יש לסיים את הפינוי עד לסופה של שנת 2005. הנחת עבודה זו נשענת הן על התחייבויות בין-לאומיות שנטלה המדינה על עצמה הן על החשש כי הפרת ההבנות שנוצרו בקהילייה הבין-לאומית וברשות הפלסטינית תפגע פגיעה אנושה בתהליך המדיני ותרע את היחסים עם הרשות הפלסטינית. על כל אלה מרחף החשש כי דחיית הפינוי, כדרישת העותרים, תוביל לסיכול יישומה של תכנית ההתנתקות בכללותה, וסופם של האירועים מי ישורם.
449. ראש-הממשלה הכריז על כוונתו ליישם את התכנית להתנתקות חד-צדדית כבר בסוף שנת 2003, ובחודש אפריל 2004 הוצגה התכנית בנוסחה המקורי. הצגת התכנית לוותה במהלכים בין-לאומיים – ובהם חליפת המכתבים מיום 14.4.2004 בין ראש-הממשלה לבין הנשיא בוש. תכנית ההתנתקות הובאה לאישורה של הממשלה, וזו אישרה אותה ביום 6 ביוני 2004 (החלטה מס' 1996). הרקע לתכנית ההתנתקות מתואר בנספח א' להחלטת הממשלה, בסעיף 1 בו, הקובע וזו לשונו:
"נספח א' – תכנית התנתקות מתוקנת – עקרונות מרכזיים
1. רקע – משמעויות מדיניות וביטחוניות
מדינת ישראל מחוייבת לתהליך השלום ושואפת להגיע להסדר מוסכם על בסיס חזון נשיא ארצות-הברית, ג'ורג' בוש.
מדינת ישראל מאמינה כי עליה לפעול לשיפור המציאות הנוכחית. מדינת ישראל הגיעה למסקנה כי אין כיום שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. לאור זאת גובשה תכנית של התנתקות מתוקנת (להלן – התכנית), המבוססת על השיקולים הבאים:
--- סוף עמוד 733 ---
הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הינו מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על מדינת ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
מטרת התכנית להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר.