ב. העתירות, תשובת המדינה וההליך בפנינו
(1) נושא העתירות
27. כנגד חוקתיותו של חוק יישום ההתנתקות וכנגד חוקיות הצווים שהוצאו מכוחו מכוונות העתירות שלפנינו. ניתן לחלק את העתירות לארבע קבוצות עיקריות תוך שלעתים עתירה אחת משייכת עצמה ליותר מקבוצה אחת, ולעתים אין חפיפה בטענות המועלות בעתירות השונות השייכות לאותה קבוצה. קבוצת העתירות הראשונה טוענת כנגד חוקתיות ההוראות בחוק יישום ההתנתקות בעניין עצם הפינוי (בג"ץ 1661/05; בג"ץ 2252/05). קבוצת העתירות השנייה מכוונת כנגד חוקתיותן של הוראות חוק יישום ההתנתקות בכל הנוגע לפיצויים הניתנים למפונים. מעבר לטענות המשותפות לכל העתירות המשתייכות לקבוצה זו ניתן להבחין בתוכה בשלוש תת-קבוצות: האחת, הטוענת כנגד חוקתיות הסדר הפיצויים בשל בית מגורים (בג"ץ 3205/05; בג"ץ 3761/05; בג"ץ 4014/05); השנייה, המכוונת טיעוניה כנגד חוקתיות הסדר הפיצויים לעסקים (בג"ץ 2703/05; בג"ץ 3127/05; בג"ץ 3208/05); השלישית, העוסקת באי-חוקתיות הסדר הפיצויים לחקלאים (בג"ץ 4054/05). קבוצת העתירות השלישית מכוונת כנגד חוקיותם של החלטת הממשלה ושל הצווים אשר הוצאו מכוח החוק (בג"ץ 1661/05; בג"ץ 1798/05; בג"ץ 2252/05; בג"ץ 3127/05). העתירה מן הסוג הרביעי (בג"ץ 4004/05) מבקשת לפרש את חוק יישום ההתנתקות כך שלא יחול
--- סוף עמוד 531 ---
על היישובים אלי סיני וניסנית. נעמוד בקצרה על עיקרי הטענות ועל תשובות המדינה להן.
(2) העתירות בעניין חוקתיות הפינוי
28. שתי עתירות – בג"ץ 1661/05 ובג"ץ 2252/05 – עוסקות בחוקתיות עצם הפינוי, כפי שנקבע בפרק ד' לחוק יישום ההתנתקות. טענתם העיקרית של העותרים הינה שהפינוי – שאותו הם מכנים "עקירה", "גירוש" ואף "טיהור אתני" – פוגע קשות בזכויות המתיישבים לכבוד, לחירות ולקניין. העותרים כופרים בטענה כי מדובר בשטח הנתון בתפיסה לוחמתית זמנית (בג"ץ 1661/05). הם טוענים כי ההתיישבות הישראלית באזור נעשתה בהסתמך על מצגן הנמשך של ממשלות ישראל לדורותיהן כי מדובר בהתיישבות קבע בשטח משטחי ארץ-ישראל. זו הייתה ציפייתם הלגיטימית של המתיישבים. כעת תכנית ההתנתקות טופחת על פניהם ועושה אותם לפליטים בארצם, פגועים כלכלית, נפשית ומוראלית עקב הפינוי הכפוי. פגיעה זו בזכויות אינה הולמת את ערכיה של מדינה יהודית, הכוללים את יישוב הארץ ואת עידוד החלוציות, ושוללים עקירה של יהודים מבתיהם. היא אף אינה הולמת את ערכי הדמוקרטיה, מפני שהוחלט עליה בלא לאפשר לעם לומר את דברו בבחירות או במשאל עם. החוק אינו לתכלית ראויה, באשר התכליות המדינית והביטחונית שלהן טוענת המדינה משוללות יסוד. תכנית ההתנתקות נעשית באורח חד-צדדי, בלא ערובות ממשיות להתקדמות מדינית ולהישגים אחרים שיצדיקו אותה, ואין להניח שתפיסת אחריותה של ישראל לנעשה בחבל עזה תפחת בעקבות הפינוי. אף התוחלת הביטחונית של ההתנתקות מוטלת בספק. לעניין זה הגישו העותרים בבג"ץ 1661/05 חוות-דעת של אלוף (מיל')
י' עמידרור, ולפיה תכנית ההתנתקות נושאת סיכונים ביטחוניים העולים בהרבה על הסיכויים הגלומים בה. נוסף על כל זאת נטען שהפגיעה בזכויות אינה מידתית – אף אם תושגנה התכליות המוצהרות על-ידי המדינה, אין בכך להצדיק את הפגיעה הקשה בחיי המפונים, שפיתחו זיקה עזה למקום, שאת אדמתו עיבדו, שבנו בו בית, שהקימו בו משפחות ומוסדות חינוך, תרבות ודת, ואף קברו בו את מתיהם וחלליהם. מעבר לטענות בעניין חוקתיות עצם הפינוי מפנים העותרים טיעוניהם גם נגד חוקתיות העבירות הפליליות שנקבעו בחוק (סעיף 27) באשר למי שיימצא בשטח המפונה אחרי יום הגבלת הכניסה או יום הפינוי ממנו. לטענתם, מדובר בפגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות.