כאמור, לא נעלמה ממני ההשקפה רבת הטעם שעל-פיה עניינים שבמדיניות הנטועים בהשקפת עולם פוליטית זו או אחרת, לא רק ראוי להם – לעתים אף רצוי להם – כי יתלבנו בשדות חברתיים אחרים, ולא בשדה המשפטי, וכי עניינים הכורכים שאלות פוליטיות מורכבות, מאוויים מדיניים או תפיסות עולם חברתיות – לא תמיד מיטת הסדום של ההכרעה השיפוטית יפה להם. אכן, קשה להעלות על הדעת חברה דמוקרטית ופתוחה שבה עניינים העומדים על סדר היום הלאומי מתלבנים אך בבתי-המשפט, ואין למעט בחשיבותם של השיח הציבורי, של העיון האקדמי, של הביקורת העיתונאית ושל הפיקוח הפרלמנטרי. עם זאת "...משפט הציבור אינו תחליף למשפט ציבורי". משפט הציבור אינו מוציא את השיפוט הנורמטיבי, "...ואין האחד בא במקום השני" (פרשת ז'רז'בסקי [103], בעמ' 844). אכן, בנושאים מסוג זה, ובייחוד מקום שכרוכים הם בטענה בדבר פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות של הפרט, אין די במנגנוני הפיקוח החלופיים, ואין בית-משפט זה יכול, או רשאי, למשוך ידיו מהכרעה (השוו פרשת ולנר [83], בעמ' 803). וכאמור בפרשת ז'רז'בסקי [103]:
"לדעתי, אין משפט הציבור בא במקום המשפט הציבורי. התנהגותם של אנשי שלטון בביצוע סמכויותיהם השלטוניות מן הראוי לה שתעמוד הן למשפט הציבור והן למשפט הציבורי. שני אלה משקיפים על ההתנהגות השלטונית מנקודות מבט שונות. אמות המידה המופעלות על-ידי שתי בחינות אלה שונות הן, ותוצאתן שונה. אכן, דמוקרטיה אמיתית מחייבת הפעלתו של משפט הציבור והמשפט הציבורי גם יחד. משפט הציבור בלא משפט ציבורי פוגע בשלטון החוק ובזכויות אדם. משפט ציבורי בלא משפט הציבור פוגע בשלטון הרוב. אלה כאלה פוגעים אפוא בדמוקרטיה" (בעמ' 854).
8. יישום כל האמור בעתירות שבפנינו מחייב את המסקנה כי אם נדרשה דוגמה לנחיצותה של ביקורת שיפוטית על חוק שבבסיסו הוא פוליטי-מדיני, החלטת הממשלה
--- סוף עמוד 764 ---
וחוק ההתנתקות הם דוגמה מובהקת לכך. מכוח שני אלה עתידים אלפי יהודים לִגלות ממקום מושבם; בתים רבים, מוסדות חינוך, בתי כנסיות, מטעים וחממות, מפעלים יצרניים – כל אלה מיועדים להריסה או למסירה לידי צר, ואפילו על המתים לא פסח החוק, באשר הם עתידים להיות מטולטלים ממקום קבורתם. זוהי תוצאה קשה, ודומה היא לרעידת אדמה של ממש, כזו הגורמת לגלי חוף השוטפים בשצף קצף את כל הנקרה בדרכם ומשנים את חייהם של אלה השורדים אותם מן הקצה אל הקצה.
אולם פגיעתם של החלטת הממשלה ושל חוק ההתנתקות אינה מצטמצמת לפגיעה בזכויות יסוד של הפרט, באשר היא נוגעת בעצב רגיש פי כמה – זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל, זכות שבה אעסוק בהמשך, זכות שאפילו שלטון זר ששלט כאן ביד רמה עד לשנת תש"ח לא העז לפגוע בה על-ידי עקירתם של יישובים ממקומם, גם אם היו אלה יישובים שהוקמו ללא הסכמתו.