10. באשר לי, סבורני כי לשונו של סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ברורה, לאמור: עקרונותיה של מגילת העצמאות [295] נקלטו דרך סעיף זה והפכו לחלק מהתשתית הקונסטיטוציונית המחייבת במדינת ישראל. מכאן התוצאה שבחינתם של חוק ההתנתקות ושל החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 צריכה להתחיל בשאלה אם הם עולים בקנה אחד עם זכותו של העם היהודי לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. כפי שאראה בהמשך, אותה החלטה ואותו חוק לא זו בלבד שפוגעים הם פגיעה אנושה באותה זכות, אלא שבפועל הם שוללים אותה. תוצאה זו, מעבר להיותה נסיגה מאותו עיקרון שבו ראתה הציונות אבן יסוד – זכותם של יהודים להתיישב בארץ-ישראל – מעוררת קושי נוסף, וכוונתי לכך שעתה, לאחר שנמצא כי לאותה זכות של עלייה והתיישבות בארץ-ישראל יש כיום עיגון חוקתי, דרוש היה לשלילתה "אקט מכונן" (חוק יסוד), ולא כך נהגו המשיבים.
עיגון הזכות במשפט הבינלאומי
11. בטרם אמשיך בדיון אנסה לעמוד להלן על היקפה של אותה "זכות טבעית" של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל, ולצורך כך אין מנוס מלפנות לאירועים אשר תחילתם בראשיתה של המאה העשרים, אף כי מטבע הדברים, ונוכח גודש ההתפתחויות, יידונו אך נקודות עיקריות.
בתאריך י"ז בחודש מרחשוון תרע"ח (2.11.1917) פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור, הצהרה שנכללה במכתב ששיגר שר החוץ הבריטי דאז ארתור ג'יימס בלפור לנשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה הלורד ג'יימס רוטשילד, בשם ממשלת בריטניה. וזה לשון הקטע החשוב לענייננו:
--- סוף עמוד 769 ---
“His Majesty’s Government view with favor the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavors to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country.
I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation”.
הצהרת בלפור לא הייתה התחייבות חוזית להקמתו של בית לאומי יהודי, באשר היא נוסחה בלשון זהירה (“will use their best endeavors to facilitate the achievement of this object”), אך משמעה היה ברור, והיא אושרה ברבים על-ידי ממשלות צרפת, איטליה ובתי הנבחרים בארצות-הברית (ראו לעניין ההצהרה – ל' שטיין מסד למדינת ישראל – תולדותיה של הצהרת באלפור [247] וכן י' פרידמן שאלת ארץ-ישראל בשנים 1918-1914 – מערכת היחסים שבין בריטניה, הציונות והערבים [248]). באפריל 1920 כונסה ועידת סן-רמו, שבמהלכה הוסכם בין המשתתפות על חלוקה של אזורי ההשפעה בין המעצמות המנצחות בתום מלחמת העולם הראשונה. בריטניה קיבלה תחת חסותה כמנדט את ארץ-ישראל ואת עירק, בעוד שצרפת קיבלה את המנדט על סוריה ועל לבנון. באותה החלטה בדבר הענקת המנדט לבריטניה נקבעה חובתה של זו לפעול להגשמת הצהרת בלפור, לאמור: ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ומנגד, לא נאמר בה דבר לעניין הגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי, הדבר כשלעצמו אינו מופיע גם בהצהרת בלפור, העוסקת בזכויות "האזרחיות והדתיות" של כל תושבי פלסטינה דאז (ראו ב' יוסף השלטון הבריטי בארץ-ישראל – פרשת כשלונו של משטר [249], בעמ' 48-36 וכן בעמ' 256, 267. ברנרד יוסף, לימים דב יוסף, היה היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית ומנהל בפועל של המחלקה המדינית שלה, לימים מושל ירושלים בתש"ח, ושר בממשלות ישראל, לרבות שר המשפטים בשתי תקופות כהונה). בחודש אוגוסט 1922 אישר חבר הלאומים, מכוח סעיף 22 לספר הברית שלו, את המנדט שנמסר לבריטניה, ובכך הוכרה, כנורמה המעוגנת במשפט הבינלאומי, זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו. מפאת חשיבות הדברים אביא את הקטע להלן מהוראות המבוא למנדט בלשון המקור: