35. בחרתי להתחיל בנימוק האחרון הואיל, ואודה, כי לא נהירה לי מהי "אותה מציאות דמוגרפית טובה יותר" שלה טוענים המשיבים. מאז נמסרה רצועת עזה לרשות הפלסטינית, מדינת ישראל אינה מעורבת בחייהם של התושבים שם. מנגד, מהווים היישובים היהודיים ברצועת עזה, זה שנים רבות, גוש נפרד, החי את חייו ללא מגע עם האוכלוסיה הערבית, למעט היותם של תושבי הגוש קורבנות להתנכלות יום-יומית מצד ארגוני הטרור.
באשר למטרותיה של תכנית ההתנתקות, בכלל, לא טרחו המשיבים לצרף לתגובתם חוות-דעת של מומחים, אשר היו עשויות להבהיר אם המטרות המוצהרות הן גם בנות השגה. מנגד, הציגו העותרים בבג"ץ 1661/05 את חוות-דעתו של אלוף (מיל') יעקב עמידרור, מי ששירת בעבר כראש חטיבת מחקר באמ"ן, ותפקידו האחרון בצה"ל היה מפקד המכללות, ובכללן המכללה לביטחון לאומי. חוות-דעת זו היא למעשה המסמך
--- סוף עמוד 803 ---
היחיד שהוצע לבית-המשפט בשאלת משמעות ההתנתקות והשלכותיה מול המטרות שעליהן הכריזו יוזמיה.
האלוף עמידרור סבור כי לאור הניסיון שנצבר לאחר מימוש הסכמי אוסלו בעקבות יציאת צה"ל משטחים שהועברו לרשות הפלסטינית, צפוי כי המצב הביטחוני יחמיר. יציאת צה"ל מאותם שטחים כרוכה באובדן של שליטה מודיעינית ומבצעית ותביא לחוסר יכולת לסכל פעילות עוינת עקב מגבלות פוליטיות. אותה מגבלה על יכולת התגובה הישראלית תאפשר לארגוני הטרור להתחזק ולהכין עצמם לחידושן של פעולות האיבה, ואם נדרשה לכך ראיה ניצחת, היא מצויה באירועים שהיו נחלתה של מדינת ישראל ותושביה מאז חודש אוקטובר 2000. ניסיון העבר מלמד עוד כי רק משחזר צה"ל והשתלט על יהודה ושומרון דעכו ממדיו של הטרור.
ועוד הוסיף האלוף עמידרור כי הפינוי המתוכנן של רצועת עזה וצפון השומרון יקרב את סכנת שיגור הטילים שבידי ארגוני הטרור, והפעם לריכוזי אוכלוסין גדולים יותר, דוגמת אשקלון שבדרום ועפולה ובית-שאן שבצפון. לעניין זה יש להדגיש אף את אשר מצהירים דובריה של הרשות הפלסטינית בראשי חוצות, לאמור הם אינם מתכוונים לפרוק את אנשיהם של ארגוני הטרור מנשקם. מכאן ש"המטרה הביטחונית" שעליה הצביעה הממשלה בהחלטתה מחודש יוני 2004 לא זו בלבד שלא תושג, אלא שאף נראה, במידה גבוהה של סבירות, כי התוצאה תהיה הפוכה.
באשר למטרה המדינית של התכנית והאפשרות כי יחול מפנה ביחסי ישראל והפלסטינים, סבור האלוף עמידרור כי גם בתחום זה תחול הרעה. להשקפתו, פעילותה של ישראל בשנים האחרונות כנגד ארגוני הטרור הביאה לתחילתה של התפכחות בחברה הפלסטינית בכל הנוגע לאפשרות כינונה של מדינה ערבית במקום מדינת ישראל ובצורך למצוא הסדר פשרה כלשהו שבו יינתן ביטוי לשאיפות הלאומיות של שני העמים. נסיגה חד-צדדית דוגמת זו המתוכננת עלולה להסיג גם את ההישג הקטן הזה, באשר זו תהיה הוכחה ניצחת לכך שהטרור משיג את יעדיו, ועל-כן אין צורך שהצד הערבי יתור אחר פשרות. האלוף עמידרור בדעה כי הנסיגה החד-צדדית תרע את מצבה המדיני של ישראל בתחומים נוספים: היא תיצור תקדים של עקירת יישובים ללא תמורה, והיא תביא להכרה בעיקרון כי כל השטח ביהודה ושומרון, כולל זה שהוא בעל חשיבות ביטחונית לישראל, ואף אם לא היה מיושב על-ידי תושבים פלסטינים, כמו השטח שבצפון הרצועה – הינו שטח שיש להחזיר לפלסטינים. והרי תוצאה זו תסכל מראש את כוונת הממשלה, כפי שהוגדרה בסעיף 1(ג) לנספח, לאמור: להותיר בריבונות