--- סוף עמוד 804 ---
ישראלית את מה שהוגדר כ"גושים מרכזיים של התיישבות יהודית, יישובים אזרחיים, אזורים ביטחוניים ומקומות בהם למדינת ישראל יש אינטרסים נוספים".
על-פי השקפתו של האלוף עמידרור, גם המטרה להביא להקטנת החיכוך עם הפלסטינים לא תעמוד במבחן המציאות. נטישת השטחים המיועדים לפינוי על-ידי ישראל בלי להבטיח שאת מקומה יתפוס ריבון שיהיה בעל עניין לשמור ולקיים יחסי שכנות טובים, תהווה קרקע נוחה להתחמשות מוגברת של ארגוני הטרור, שבסופו של דבר תחייב, במוקדם או במאוחר, כניסה מחדש של כוחות צה"ל לאותם שטחים, והסכנה היא שהפעם תהיה כניסה זו כרוכה במחיר גדול פי כמה בחיי אדם. זאת ועוד, כדי למנוע את הזרמת הנשק, בכלל, והנשק המשופר, בפרט, לתחומיה של רצועת עזה, יהיה צורך לקיים פיקוח הדוק על המרחב הימי והאווירי של הרצועה, שמשמעו הגבלה ניכרת על הקשר של תושבי הרצועה עם העולם החיצון. ישראל תתקשה לקיים פיקוח זה, הואיל והוא ייתקל בביקורת קשה ונוקבת של מדינות העולם, אשר יצביעו על ישראל כמי שמונעת מהפלסטינים לפתח את כלכלתם ולשפר את תנאי חייהם.
וכך סיכם האלוף עמידרור את חוות-דעתו:
"לא הייתי נדרש לניתוח המפורט... אם החוק היה אומר אמת: שמדינת ישראל, מסיבות שלא הובהרו ברבים, החליטה להמר על ביטחונם של תושביה שממערב לצפון השומרון וסביב רצועת עזה, לוותר על יכולתה להגן עליהם ולהעביר את האחריות לידי הפלסטינים, שאינם מחויבים לשום מעשה או מחדל. החוק, אם יש קשר בינו לבין האמת, צריך להבהיר כי אין ביכולת הממשלה להצביע על כך שהתוכנית תביא לשיפור ביטחוני או מדיני, אך הממשלה ממליצה בכל זאת להעביר את החוק, בלי שהיא מסבירה מדוע".
36 . אפשר שיהיה מי שיאמר כי גם בהיעדר חוות-דעת סותרת מטעם המשיבים נכון לראות באלוף עמידרור כ"עד בעל עניין" בתוצאתו של ההליך המשפטי, ועל-כן יש לנהוג בחוות-דעתו בזהירות מופלגת. לכך אשיב, ראשית, כי לא הוכחה בפנינו סיבה כלשהי לפקפק במומחיותו של העד וביושרו; שנית, וזה העיקר, חוות-דעתו נתמכת בדבריהם של אחרים, חלקם מהצמרת הביטחונית והשלטונית של מדינת ישראל. לעניין זה אקדים ואומר כי הדברים שיובאו להלן וגם בהמשך חוות-דעתי הם מתוך פרסומים בתקשורת. אכן, מכוח פסיקתו של בית-משפט זה (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש
--- סוף עמוד 805 ---
ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון [214]), אין בפרסומים שמקורם בתקשורת כדי לבסס את הפרק העובדתי שעליו נסמכות עתירות, אולם סבורני כי המקרה הנוכחי מיוחד הוא, באשר הדברים שיובאו להלן נאמרו על-ידי אנשי ציבור, שמותר להניח שהעותרים היו מתקשים להחתים אותם על תצהיר כדי לוודא את אמיתות הדברים שצוטטו מפיהם. יתרה מכך, אותם אנשים מעולם לא טרחו להכחיש את הדברים, וגם המשיבים, שדרכי הגישה לאותם בעלי תפקידים סלולה בפניהם, לא הניחו בפנינו, מטעמים שלא הובהרו, תצהירים נגדיים. להלן אביא חלק מאותן אמירות, שלהשקפתי ראוי כי יהיו לנגד עינינו בבואנו להכריע בעתירות: