מסקנתי האמורה מייתרת, הלכה למעשה, את הצורך לעסוק במבחן המידתיות שבפיסקת ההגבלה, עם זאת אתייחס למבחן זה בקצרה בקשר לסוגיית המועד שנקבע לפינוי העותרים.
מידתיות
38. כידוע, דרישה נוספת שמציב סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה כי הפגיעה המוסבת לזכות המעוגנת בחוק היסוד לא תעלה על הנדרש. דרישה זו עניינה האמצעים שנבחרו על-ידי המחוקק לצורך הגשמת תכלית החקיקה. דרישת המידתיות מבטאת את התפיסה שעל-פיה אין די בכך שתכלית החקיקה תהיה ראויה; נדרש אף
--- סוף עמוד 810 ---
שהאמצעים שנבחרו לשמש בהגשמתה יהיו מידתיים (פרשת לשכת מנהלי השקעות [36], בעמ' 384). כך ביטא זאת המשנה לנשיא ברק:
"העילה בדבר מידתיות קובעת, כי החלטה שלטונית היא כדין רק אם האמצעי השלטוני אשר ננקט, לשם הגשמת התכלית השלטונית, הוא במידה הראויה, ולא מעבר לנדרש. עילת המידתיות מתרכזת אפוא ביחס שבין התכלית לבין האמצעים להגשמתה... היא בוחנת אם האמצעים שנקט השלטון לשם הגשמת התכלית הראויה עומדים ביחס ראוי למטרה שאותה מבקשים להגשים. עילת המידתיות קובעת כי האמצעים השלטוניים צריכים להתאים להגשמת המטרה, ולא מעבר למה שנדרש לשם הגשמתה של המטרה. עקרון המידתיות נועד להגן על הפרט מפני השלטון. הוא נועד למנוע פגיעה יתרה בחירותו של היחיד. הוא קובע כי האמצעי השלטוני צריך להיגזר בקפידה כדי להלום את הגשמתה של התכלית. בכך בא לידי ביטוי עקרון שלטון החוק וחוקיות השלטון" (בג"ץ 3477/95 (להלן – פרשת בן-עטייה [47]), בעמ' 11).
הפסיקה עמדה על כך שמבחן המידתיות מורכב משלושה מבחני משנה, המהווים קונקרטיזציה של עקרון המידתיות הכללי (פרשת בן-עטייה [47], בעמ' 12). מבחן המשנה הראשון הינו כי נדרש קשר של התאמה בין המטרה לבין האמצעי השלטוני שנבחר להשגתה. על האמצעי שהשלטון נוקט להוביל, באופן רציונלי, להגשמתה של המטרה (שם [47], וכן ראו פרשת חורב [45], בעמ' 54). מבחן המשנה השני הינו שפגיעתו של האמצעי השלטוני בפרט תהיה במידה המועטה ביותר (פרשת בן-עטייה [47], שם; פרשת חורב [45], שם). האמצעי השלטוני הוא ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה על-ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר:
"האמצעי החקיקתי משול לסולם, שעליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה" (פרשת לשכת מנהלי השקעות [36], בעמ' 385).