בית המשפט קבע כי פתיחת פתח כאמור עלול להביא לריבוי התדיינויות, ועתירה זו תעיד על הדברים. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שבמקרים חריגים ניתן לבקש הבהרות או לאפשר תיקונים. על כך להלן.
--- סוף עמוד 20 ---
4.1.ב. החריג – תיקונים והבהרות
לכלל לפיו פגם בהצעה מביא לפסילתה, יש חריגים, כאשר מדובר בשינוי או תיקון טכני שאינו פוגע בעקרונות דיני המכרזים. על גישה זו עמד כב' השופט ברנזון בבג"צ 203/75 ישראל ובנימין בן יקר נגד המועצה האזורית באר טוביה, פ"ד כט(2) 707, 711 (1975):
"לא כל פגם יביא בהכרח לפסילתם של הצעה או המכרז כולו. פגמים בעלי אופי טכני שאינם יורדים לשרשו של ענין ושאינם פוגעים בכללי היסוד של שיטת המכרזים הציבוריים, לא יניעו אותנו לפסול הצעה. אחרי ככלת הכל, כל שיטת המכרזים הציבוריים לא באה לעולם וקיומה אינו מכוון אלא לאפשר לבעל המכרז לקבל הצעות מצד קבלנים בעלי כושר לבצע את המשימה נשוא המכרז ולבחור בהצעה הטובה, הנוחה והמתאימה ביותר, ולהבטיח למשתתפים במכרז יחס הוגן מצד בעל המכרז ואפשרות של התחרות בתנאי שוויון, תוך שמירה על טוהר המידות ונקיון כפיו של כל מי שנוטל חלק בהליכי המכרז. לפיכך, נראה לי, שכאשר נופל פגם מהסוג הנ"ל בהליכי המכרז ואין בו כדי להעלות חשד על משוא פנים או חוסר נקיון כפים, אין למהר ולפסול את ההצעה".
בבג"ץ 161/80 מלון סן טרופז בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לד(4) 709, 711 (1980), קבע כב' הנשיא אהרן ברק:
"אמת הדבר, קו הגבול בין פגם מהותי לבין פגם שאינו מהותי אינו קל כלל ועיקר, והרי הוא קשור, מטבע הדברים, במטרה הענינית העומדת ביסוד הדין, בתקלה ובנזק שייגרמו לצדדים ולציבור, וכיוצא בהם שיקולים של מדיניות משפטית וסדר ציבורי. לעניננו ניתן לומר כי פגם מהותי הוא פגם הפוגע באחד מעקרונות היסוד של דיני המכרזים, כגון עקרון השוויון והתחרות ההוגנת, ואילו פגם שאינו מהותי הוא פגם שאין בו כדי להביא לפגיעה בעקרונות היסוד."
כך, נפסק כי הגשתו הנפרדת של מסמך שאמור היה להיות מצורף להצעה אין בו כדי לפסול את ההצעה, שכן זהו פגם טכני שלא פגע בשוויון התחרות בין המועמדים השונים, והוא נעשה בתום לב (בג"צ 516/76 ש' שבו ושות' חברה קבלנית לביצוע עבודות עפר, חיצוב, מים וביוב ובנין בע"מ נגד המועצה המקומית שלומי, פ"ד לא(1) 617 (1976). כך גם נפסק כי אין לפסול הצעה רק משום שהמציע שכח, בתום לב, לחתום על הצעתו (בג"צ 249/72 מבואות בית"ר נגד עירית ירושלים, פ"ד כו (2) 627, 629 (1972). וכך נאמר בעניין קל בניין (פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת איילה פרוקצ'יה):