--- סוף עמוד 86 ---
ש: כשאתה אומר שאתה לא עושה דברים, אתה אמרת את זה לגבי אירועים שהם אחרי הפגישה המשולשת, כשאתה אמרת שאתה לא עושה דברים שאתה לא שלם איתם.
ת: כן."
[פ/6.5.2018, עמ' 1339].
307. אם כן, כעולה מהאמור לעיל, הפעלת הלחץ על גרינפלד החלה רק לאחר שהביע התנגדות להמשך ביצוע הפעילות התרמיתית – התנגדות שגם היא התעוררה רק בשלהי תקופת האישום.
308. זאת ועוד, בהמשך עדותו בפניי, הודה גרינפלד כי הלחץ של עד המדינה – שלטענתו לווה בצעקות ואיומים – לא היה הגורם היחיד שגרם לו להמשיך בביצוע הפעילות התרמיתית. כך, לשאלת בית המשפט, השיב גרינפלד כי פחד לומר לבן דוד כי ברצונו להפסיק לבצע את התרמית, וזאת מאחר שהיה הבעלים וכי רצה לרצות אותו – ואף אישר כי רצונו זה לא נבע מלחץ שהופעל עליו על ידי בן דוד:
"כב' הש' כבוב : אז הנה עובדה, גיא לא היה צריך לצעוק ולצרוח עליך בשביל שתסכים.
העד, מר גרינפלד : אבל גיא לא היה בן, גיא היה הבעלים, הוא היה הבוס, אני פחדתי ש, אני רציתי לרצות אותו.
כב' הש' כבוב : בסדר, אבל נעתרת לבקשות שלו,
העד, מר גרינפלד :אבל גם לא מתוך רצון,
כב' הש' כבוב : נעתרת לבקשות שלו של הבעלים בלי שהוא יפעיל עליך לחץ אגרסיבי כמו צעקות וצרחות.
העד, מר גרינפלד :נכון. זה לא היה לחץ אגרסיבי שאני קיבלתי מבן, ובן ישב לידי הכל היה מוחשי, הכל היה חזק ומולו אני ניסיתי באמת להביא את כל הביטוי של מה שהצלחתי, אבל מול גיא בגלל המעמד שלו בגלל שהוא בעלים הוא הבוס והוא הבן אדם הכי חזק בחברה והיה לי יראת כבוד אליו ואני הערצתי אותו ולא יכולתי להתנגד באותה אגרסיביות שאני ניסיתי מול בן. מול גיא זה היה בצורה שונה הוא היה מתקשר ואני הייתי מנסה להתחמק."
[פ/6.5.2018, עמ' 1340-1341].
--- סוף עמוד 87 ---
309. המסקנה המתקבלת מגרסה זו היא שאין בהפעלת הלחץ של עד המדינה על גרינפלד להועיל לעניין שאלת האשמה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר למשקל שיהיה נכון לייחס לטענה זו בשלב הטיעונים לעונש.
הגנה מן הצדק
310. הנאשמים טוענים להגנה מן הצדק במספר מובנים:
ראשית, טוען בן דוד כי החלטת המאשימה לייחס לבן דוד את הפעילות התרמיתית כולה כמבצע בצוותא היא אכיפה בררנית פסולה, תוך הבחנה בין ייחוס כלל הפעילות העצמית והמתואמת בה היה בסוד העניינים לבין ייחוס המתווים האמיתיים-תרמיתיים, בהם לשיטתו לא היה מעורב.
שנית, טוען גרינפלד להגנה מן הצדק וזאת לאור שיתוף הפעולה שלו עם חוקרי רשות ניירות כבר מהרגע הראשון, שצריך היה להוביל אותה לחתום עמו על הסכם עד מדינה. כך, התרשלותה, לדבריו, של הרשות היא שהובילה לכך שנחתם הסכם דווקא עם עד המדינה (פסקה 161 לסיכומי גרינפלד). המאשימה מצידה טוענת כי החלטתה לחתום עם בן חביב על הסכם עד המדינה היא סבירה, ובנוסף הדגישה כי בשונה מרוב עדי המדינה, ולראשונה בתיק ניירות ערך, הוטל על עד המדינה מאסר משמעותי שיביא בחשבון את היותו מעורב מרכזי בתיק.