ואמנם יעויין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י' סימן מו) שם הובא פס"ד מביה"ד האזורי בירושלים שפסקו הרב הגר"א ואלדינברג והגר"י כהן ז"ל שהכריעו על פי דברי הגט פשוט הנוב"י והחת"ס שחרם זה לא לגרש בעל כרחה חל גם על יוצאי מרוקו. ועל פסק
--- סוף עמוד 125 ---
זה הוגש ערעור ודן בו הגר"ע יוסף והובאה תשובה זו בשו"ת יביע אומר (חלק ה' חלק אבה"ע סימן א') ושם הכריע דלא כן משתי סיבות נוספות לכל מה שהבאנו בשמו בתשובה הנ"ל, הראשונה מפסיקת מר"ן השו"ע שבהלכות פו"ר (אה"ע סימן א' סעיף י') מר"ן מביא את חרם דרבינו גרשום ואמנם בהלכות גירושין מכריע מר"ן (אה"ע סימן קיט סעיף ו'): "יכול לגרשה בלא דעתה". ולא הזכיר כלל מחרם דרבינו גרשום ורק הרמ"א הזכיר שם חדר"ג, והספרדים שנמשכים אחר פסקי השו"ע הרי שניתן להקל להם בזה ולפסוק כשו"ע מבלי לחשוש. ועוד כתב הגר"ע יוסף שערך בירור נרחב אחר המנהג במרוקו ועדת קהילות הספרדים ומאז ומתמיד לא חשו לחדר"ג.
הרי לנו מהלכה וממנהג ברור שחרם דרבינו גרשום לא חל על יוצאי עדות המזרח.
עוד נביא בכאן את דברי הט"ז (אבן העזר סימן לט סעיף ה') והב"ש הביא דבריו (ס"ק ט') שכל מקום שישנה מחלוקת האם נוהג חרם דרבינו גרשום פוסקים כדעה המקילה ויכול לגרשה בעל כרחה...".
ודון מכל הנ"ל ואוקי באתרין.
העדר סיכוי לשלום בית כעילה לחיוב גט - יסוד דינו של הגר"ח פלאג'י:
ידועים ומפורסמים דבריו של רבי חיים פלאג'י בספרו 'חיים ושלום' (חלק ב' סימן קי"ב) שכתב שם וזה לשונו:
"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים [...] וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין, וכמו כן להיפך כשהאישה רוצה [...] וכדי להנקם מהאישה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ד' ויש עונש מהשמים [...].
בסוף דבריו שם פסק וזה לשונו:
והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור".
מבואר בדבריו, שכאשר בית הדין נוכח לראות כי אין שום סיכוי לעשיית שלום בית, הרי שבית הדין מצווין לדאוג שבני הזוג יתגרשו ולא ינציחו את המצב ויבואו חלילה לעשיית איסורים. מדבריו עולה כי זוהי אחריות המוטלת על כתפי בית הדין להביאם לגט כדי 'לאפרושי מאיסורא'.