וסיימו שם בזו הלשון:
"וכבר מילתי אמורה בפסק דין אחר (תיק מספר 247419/8) כי כאשר אחד הצדדים מסרב להיתגרש אך בכדי להינקם משכנגדו יש לחייבו להתגרש מן הטעם שהנקמנות "שהיא היא תולדת השנאה ופריה הבאוש" מביאה על האוחז בה את דיני המרידה, ומטעם זה יש לכל הפחות לחייבו להתגרש."
ועוד יעויין בפד"ר 1009273/4 בהרכב מבית הדין בחיפה שכתבו:
"המעיין בדברי רבי חיים פלאג'י הנ"ל, יראה, שהנימוק שהביא אותו לפסוק שכאשר קיימת תקופת פירוד של ח"י חודשים, יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני, נמצא בדבריו המובאים לעיל, בו ציין "כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים, ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האשה.
הרי שפסק שצריך להשתדל הרבה, ולהפרידם זה מזה, ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחד האשה. ולא רק עצם מצב הפירוד הוא הסיבה להשתדל ולהפרידם זה מזה בגט, אלא מצב הפירוד הגורם שהן האיש והן האשה, עלולים להיות חוטאים בחטאים רבים."
ועיין עוד בפס"ד בתיק1083672/1 מביה"ד בחיפה שכתבו כך:
"ואפשר שמקור כפייה זו איננו קשור כלל לדיני אבן העזר אלא מכוח אחריותם של בית הדין 'לאפרושי מאיסורא' ו'כפיה על המצוות'."
--- סוף עמוד 133 ---
אכן ראיתי במשפטי שאול (סימן כ') פס"ד של הגר"ש ישראלי, הגר"י קפאח, והגר"מ אליהו כולם זכרונם לברכה, כותב הגר"מ אליהו:
"וא"כ אם היא טוענת מאסתיהו אע"פ שאין אנו דנים בזה כהרמב"ם שכופין, אבל שמצוה לגרשה ולא לעגן בת ישראל דין הוא."
וכן הביא הגר"ש ישראלי שם, וז"ל:
"כיון שאין כופין האשה להיות אצלו, נמצא שהוא שרוי בלי אשה שהוא איסור מצד עצמו בזמן הזה שאינו יכול לשאת אשה על אשתו מחמת חדר"ג, מאחר וממילא אין האשה אצלו הרי זו מידת סדום שמעגן אשה זו."
ומכח זה יש לדון בגדר זה של כפיה על מצוות, עיין בקצוה"ח (סימן ג' ס"ק א') ושם בנתיה"מ (סוס"ק א'), וזאת ניתן לעשות אף מבלי לטעון שזה נעוץ בדברי הרב פלאג'י. ואכן נראה שבנידון דידן ניתן לבוא גם מצד זה להתערבותו של בית הדין.
ובשני רבדים הללו אין אני מכניס ראשי בין הגדולים שדנו בדברים הללו, רק ברצוני להוציא מדבריו הללו של הגר"ח שני יסודות חשובים הנוגעים לענייננו, ולענ"ד בזה אין חולק.
היסוד הראשון היוצא מדברי הגר"ח פלאג'י שגם אם נשמע מאחד מהצדדים טענה לשלום בית או טענה שאינה שוללת מציאות בו ניתן לחזור, הרי שיש ביד ביה"ד לשקול את הדבר לא רק על פי טענותיהם של שני הצדדים אלא על פי מבחן מדוקדק של המציאות, ולעיתים להכריע על פי איך שהמציאות משתקפת לבית הדין בפן האובייקטיבי ורשאי ביה"ד לבטל אמירת אחד מבעלי הדין מחמת הטיעון שהמציאות אינה נראית כדבריו. יסוד זה החשוב לענייננו מצטרף ליסוד נוסף שהוסיף הגר"ח, והוא: שעל פי תפיסת בית הדין את המציאות הרי שהוא יכול לפעול מתוך תפיסה זו כנגד אחד מבעלי הדין ולכפותו לתת גט או במציאות שלנו על האשה לקבל גט. ושני יסודות אלו יחדיו חוברים לנקודה חשובה ועקרונית שזועקת איתנה מתוך דבריו של הרב פלאג'י ותכליתו היא שבית הדין הינו בעל דבר במקרה זה, ובית הדין לא יכול להסתכל על המציאות כמות שהיא באדישות ולתת לבית זה להיחרב ולהישאר לעד כחורבת עולם. עניינו של בית הדין במצב זה הופכת להיות אקטיבית ומתערבת ואל מול המגמות הנקמניות של אחד מבעלי הדין או אף שניהם, על בית הדין לעצור מצב זה ולקטוע מציאות זו ע"י כפיית גט.