אנו סבורים כי מטרתה של תקנת רבנו גרשום מאור הגולה היתה לסייע לאישה הרוצה באמת לעמוד על משמרתה בחיזוק וביצור ביתה תוך כדי חיי נישואין תקינים במסגרת 'שלום בית', ולא לעזור לאישה לעכב את הגט ולעשות 'מקצה שיפורים' רכושיים או מתן 'לגיטימציה' ליצר הנקמה כפי התרשמותנו במקרה דנן.
מכל הנ"ל עולה ברור שבמקרה שאין לבעל ולאישה כלום מן המשותף, אלא שאחד מהצדדים מעגן את הצד השני מחמת מניעים אפלים, אינו רוצה לחיות עם זולתו ורק מעגנו לחינם או בעילה שאינה מוצדקת, יש מקום להסתמך על דינו הנ"ל של רבנו ירוחם הנזכר לחיוב גט את הצד שאינו מוכן לגרש או להתגרש – גם אם 'טקטית' המסרב לגט עדיין אוחז 'בפיו' (בלבד) את טענת 'שלום הבית'.
עתה שוב נשוב לנידוננו. כאשר נוכחנו לראות בנידון דנן שאין כל קשר רגשי פנימי אמיתי בין האישה ובעלה והיא לא עשתה דבר למען 'שלום בית', ואפילו תיק ל'שלום בית' לא פתחה, וגם לתביעותיו של בעלה היא לא טרחה להופיע בבית הדין, דחתה דיונים, הובאה בצו הבאה פעמיים!!!, כל זאת מעיד כאלף עדים ואיכא 'אנן סהדי' שהיא איננה מעוניינת בבעלה כלל, וכל מגמתה רק להרע לו או לחילופין עשיית 'מקצה שיפורים' בתביעת הכתובה. לפיכך אין לנו להתייחס כלל לאמרי פיה אלא למעשיה בשטח. אין לנו ספק כלל כי זו כוונת
--- סוף עמוד 137 ---
האישה דנן.
מעשיה בשטח חזקים יותר מ'אלף מילים' של 'שלום בית' טענה שנטענת ללא כיסוי כלל!!! ברור כי לדעת בית הדין כדי לעשות 'שלום בית' אין די בהצהרות ומילים, אלא יש צורך לקום ולעשות דברים העשויים לקדם הצהרה שכזו - דבר שלא נעשה במקרה דנן על ידי האישה. רק להיפך. כך שיש לראות בבקשותיה לשלום בית "מס שפתיים" בלבד.
מעתה נמצא שבפנינו ליכא בעל הדורש גט לעומת אישה הדורשת שלום בית, אלא יש בפנינו שני בני זוג המעוניינים בגירושין והמורדים זה בזה, ובמקרה זה בדיוק עוסק רבינו ירוחם.
זאת תורת העולה שאין ספק שבמקרה שלנו יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו גם מחמת דינו של רבינו ירוחם ב'מישרים'.
ולענ"ד נכונים הדברים גם בנ"ד.
בפנינו עיגון הדדי חמור וממושך שעה ששני הצדדים מעוניינים בגירושין ובכך סגי כדי לחייב את האישה בגט.
הצדדים אינם חפצים זב"ז , נמצאים בפירוד ממושך כשכל אחד מביע רגשות כעס תסכול עד כדי שנאה הדדית תוך שהאחד מטיל את קולר האשמה על משנהו.
בנ"ד כל אחד מהצדדים 'מלא טענות כרימון' (בלשון המעטה) על הצד שכנגד, לרבות טענות על אלימות פיזית ומילולית. על אף שבתחילת הדרך האישה עוד טענה כי היא חפצה בשלום בית הרי כיום ברור כי כל חפצה הוא בזכויות כספיות ולא בבעל. ברי כי אין אנו יכולים לצפות מאדם לחיות יחד עם אשתו כאשר החיים כולם מהווים סבל הדדי מתמשך יומיומי וחסר תוחלת.