משכך, בנידונינו דומה כי נמצאים כאן בעצם שני בני זוג המבינים היטב שנישואיהם עלו זה מכבר על שירטון ואין מנוס מגירושין. מעתה עולה כי במצב דברים זה אין החיוב בגט מכוח 'אי סיכוי לשלום בית', אלא מכוח העובדה שבאמת שני הצדדים רוצים וחפצים בגירושין .
וכ"כ בפס"ד חיפה הנ"ל:
"לאור הדברים נראה שבמקרה דנן כו"ע יודו שאפשר לחייב את האישה בגט ...ובעצם אין היא חפצה בבעלה אלא מניעים אפלים ויצר הנקמה הם שמובילים אותה. שלום בית אמיתי מחייב שינוי דפוסי התנהגות, מתן כבוד הדדי זה לזה, יצירת מרקם חם ונעים למגורי בני הזוג, והקרבה משותפת של שני הצדדים למען מטרה נשגבה זו. האישה דנן רוצה להחזיק בבעלה כ'בן ערובה' בלבד. היא לא הביעה כל יחס חיובי כלפיו, לא בכתב ההגנה לא בכתב תביעתה לכתובתה ואף לא בפני בית הדין. לצערנו האישה דנן אפילו לא ניסתה לשלם 'מס השפתיים' לדרישתה זו. לא פתחה תיק לשלום בית וניכר כי כל מעייניה בנושאי הממון, הא ותו לא. האישה הוכיחה במעשיה שאינה מעוניינת בבעל אלא רק להישאר 'נשואה על הנייר'. מאחר ובית הדין התרשם שכבר אין בין הצדדים כל קשר רגשי ואמון הדדי מינימלי, על כן אין מנוס מלחייב את האישה לקבל גטה מיד בעלה. במקרה דנן כו"ע יודו לדבריו של הגר"ח פלאג'י שמצווה וחובה על הבעל והאישה גם יחד להתגרש, ויפה שעה אחת קודם".
וגם בנ"ד האישה לא הראתה כל רצון ולא עשתה כל מעשה פוזיטיבי שיכול לאשש את כנות רצונה בשלום בית. גם אם נקבל את טיעוניה של האישה ואת כעסה של האישה על
--- סוף עמוד 139 ---
התנהגות הבעל, בגידתו והתנהלותו, אין בכך לעמעם את הרושם הברור כי כל חפצה הוא זכויות כספיות ורכושיות ולא את הבעל.
לא נפתח כל תיק לשלום בית.
לא נשלח פרח, לא נכתב מכתב, עיקר רצונה ודרישתה של האישה הינו בית שלם ולא שלום בית.
'טענת מאיסה עלי' באמתלא מבוררת':
יש לדון האם יש לחייב את האישה בגט גם מחמת דין 'מאיסה עלי' .
וכ"כ בפס"ד הנ"ל:
מקור דין טענת האישה 'מאיס עלי' בסוגיה בכתובות.
וידועה בזה שיטת הרמב"ם (פרק ד' מהלכות אישות הלכה ח') בביאור הסוגיה שם, והעלה שם להלכה לכפיית גט וזה לשונו:
"האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה"
להרמב"ם, כל אימת שטוענת האישה טענת 'מאיס עלי' כופין את בעלה לגרשה. וכן סובר הרשב"ם וכפי שהביאו הרא"ש בכתובות (פרק ה' סימן ל"ד).