התברר כי תקופה ארוכה לפני עזיבת הבעל את הבית הצדדים לא קיימו יחסי אישות.
בדיון שהתקיים ביום ה' בניסן התשע"ח (21.03.2018) נשאל הבעל על כך והשיב:
"האחרון שהיה לי זה היה בארה"ב, לא זוכר את התאריך, זה היה בינואר שנת 2015 לפני זה היה שנה לפני, שהיא לא רצתה, עשינו פעם אחת, היא אמרה אני מצטערת שאני עושה אהבה איתך.
ש. זאת אומרת היא מורדת מתשמיש? היא לא רוצה לקיים איתך יחסים?
ת. פעם אחרונה שעשינו היא אמרה אני מצטערת שאני עושה אהבה איתך, ולא עשינו אחר כך יותר. לא ניסיתי, כי לא רציתי לעשות אונס.
ביה"ד: אם אני מבין נכון, היא לא אמרה לך אף פעם לא, רק אתה ככה הבנת מדבריה?
ת. כן.
האישה לא הכחישה את הדברים.
בדיון מיום א' בסיון התשע"ח (15.05.2018) אמר הבעל:
"אני רוצה לענות על פעם אחרונה כשדיברת בפרוטוקול אמרת שהיא אישה כשרה, בפסח 2014, בכיתי שהיא תישאר בארץ לעשות את הפסח, היא יצאה מהארץ בלי לעשות את הניקיון ולבשל בישולים".
גם זה לא הוכחש.
מכאן וממהלך הדיונים בביה"ד עלה כי הצדדים לא חיו כבעל ואישה לכל דבר ואף לא היו כל הזמן תחת קורת גג אחת שלא בהסכמה.
עובדה זו מעלה ספק האם הצדדים בכלל רצו בשלום בית או שבאמת הם לא היו חפצים זה בזה וגם האישה לא היתה חפצה בבעל.
הגם שבתחילת הדיונים, ציינה האשה את רצונה לשלום בית, יפים בזאת הדברים שכתב הגאון הרב אברהם אטלס זצ"ל בספר שורת הדין כרך ה':
"בפני ביה"ד נידונות לעתים קרובות תביעות לשלום בית המוגשות ע"י בני הזוג הבעיה המרכזית שמעסיקה את בית הדין היא כיצד ניתן לעמוד על טיבם ומהותם והאם הן כנות ואמיתיות ומוגשות בתום לב או שהן משמשות כסות עינים על מנת להפיק תועלת והנאה ממונית"
ובהמשך כתב:
"וכאשר אין ביכולת התובע או הנתבע לברר דבריהם העלה בעל הערוך השולחן שם וכתב אמנם אם הבי"ד רואים שאין ערמה ומרמה בזה אלא שאין ביכולת התובע או הנתבע לברר הדברים אין חשש בזה, דכל עיקר הטעם של הבירור הוא כדי להוציא הדין לאמיתו מפני שיש כמה רמאים וכיון שמבינים
--- סוף עמוד 88 ---
שבזה ליכא רמאות לא הפסיד אחד מהם. נמצינו למדים מדבריו שבמקום שיש לבי"ד חשש של רמאות ואין ביכולת התובע או הנתבע לברר הדברים הפסיד.
הדרנא לדינא לענין תביעות לשלום בית בין של האישה ובין של הבעל, חייבים ביה"ד להורות לצדדים שעליהם לברר טענותיהם כדי להוציא הדין לאמיתו כפי שכתב בעל התרומות בשער מ' שיש להם להביאם במחקר האמת לאיזה דעת נוטה טענתם ותשובתם, עפ"י כלל זה נוהג ביה"ד כאשר הוא רואה שהתביעות לשלום בית הן כנות ואמיתיות והן מוגשות בתום לב באופן שאין בהם משום חשש של ערמה ומרמה, ואז אפי' שאין ביכולתם לברר טענותיהם בי"ד פוסק להם את הדין, אבל כאשר התביעות הללו אינן מוגשות בתום לב ובי"ד רואה שיש בהם משום ערמה ומרמה, אין ביה"ד פוסק להם את הדין. יתירה מזו, אפי' אם בי"ד מסופק בתביעת שלום הבית אם יש בה משום ערמה ומרמה, ג"כ אין לבי"ד לפסוק את הדין כמבואר בש"ך הנ"ל".