82. מן האמור לעיל, עולה כי במשך השנים הייתה התנהלות מוסכמת והרמונית, הן בנוגע לצרכי המשפחה באופן כללי והן בנוגע לדירת הנתבע בפרט. מדובר היה בהתנהלות שהייתה בהסכמה, בידיעה, בשיתוף פעולה ובהרמוניה בין הצדדים.
83. גם לשיטתו של הנתבע מעולם לא היה מצג לתובעת במהלך השנים כי הדירה אינה חלק ממכלול הרכוש המשפחתי. הצדדים התנהלו באופן זה שנים ארוכות מאוד וניכר כי שניהם נהנו ממצב זה לאורך שנים ובאופן זה גם הרוויחו כמשפחה. מצב זה כשלעצמו לא יוצר שיתוף בכלל הנכסים, אך בהחלט מעיד ומסייע לעניין קביעת שיתוף ספציפי בנכסים שונים.
84. על כן אני קובעת כי התנהלות הצדדים בנוגע לדירת הנתבע הייתה של שיתוף כלכלי.
ד. סיכום: יצירת שיתוף ספציפי בבית המגורים ושיעור זכויותיה של התובעת
85. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) (להלן: "בע"מ 1398/11") מונה כב' השופט עמית רשימה של 9 פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפרמטרים, אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים והם יפים גם לעניין בחינת השיתוף בדירת הנתבע – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו. בחינת הפרמטרים שצויינו בבע"מ 1398/11 מעלה כי התובעת זכאית באיזון בין הצדדים למחצית משווי הדירה, כפי שינומק להלן:
1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין – רכישת דירת הנתבע הייתה ביום 4.3.1991, כשנתיים וחצי לפני נישואי הצדדים ביום 28.7.1993, והדירה נרשמה על שמו של הנתבע בלבד.
2. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת –התובעת טוענת כי הורי שני הצדדים העניקו לצדדים כספים במתנה אשר שימשו לרכישת הדירה. לטענתה, הורי הנתבע הביאו לו סכום של 50,000
--- סוף עמוד 17 ---
$ בעת מעמד רכישת הדירה ואילו בסמוך לנישואי הצדדים הוריה הביאו לנתבע מחצית מהסכום שהוריו הביאו לו עבור רכישת הדירה, קרי 25,000 $ עבור חלקה של התובעת בדירה. הנתבע טוען כי הוריו נתנו לו סכום של 100,000 $ כהלוואה עבור רכישת הדירה ולא כמתנה. כמו כן, גיסו של הנתבע הלווה לו סך של 20,000 $ עבור רכישת הדירה.
הוכח כי הדירה לא התקבלה במתנה ולא התקבלה בירושה. נושא המימון נדון לעיל ויש לו משמעות בקביעת שיעור הזכויות של התובעת אך הוא לא שולל אותן מעיקרן והוכח כי התובעת הייתה שותפה למימון הרכישה.