"10) אין אני רואה הבדלים בין ערכם החשבונאי של הנכסים וההתחייבויות ל-31/12/12 של החברה לבין שווי השוק שלהם. לפיכך אני עומד את שווי החברה בסכום גרעוני של 28,488 ₪ שהוא גם השווי הגרעוני של החברה ל-01/09/12 שהינו יום הקרע.
11) עולה השאלה האם לצורך איזון המשאבים בין בני הזוג יש לחייב את התובעת במחצית מחלקו של הנתבע בגרעון החברה כאשר אנו עוסקים בחברה גרעונית? לדעתי כאשר אנו עוסקים בהערכת שווי גרעונית יהיה זה ראוי לפי כללי החשבונאות המקובלים לחייב את התובעת במחצית מחלק הנתבע בגרעון רק במקום בו הנתבע ערב אישית לחובות החברה וערבות זו מומשה הלכה ולמעשה. כל עוד אין וודאות כי חובות החברה נפרעו הלכה ולמעשה על הנתבע כפי חלקו בחברה, אין לדעתי לחייב את התובעת בחובות החברה. במקרה שלפנינו לא הוכחה ערבותו האישית של הנתבע לחובות החברה, כל שכן לא הוכחה בפני מימוש ערבות זו הלכה ולמעשה."
151. לאור כך, המומחה העריך את שווי חברת חברה ד' בסכום 0 בטבלת האיזון, קרי לא הכליל את השווי הגרעוני באיזון המשאבים.
152. הנתבע טוען כי המומחה הודה בחקירתו כי שגה כאשר נמנע מלכלול את השווי הגרעוני של החברה באיזון המשאבים וכי יש לתקן את טבלת האיזון כך שתכלול גרעון בסך 16,000 במקום שווי אפס של חברה ד'. יצויין כי אין מדובר במלוא החוב שהחברה מצויה בו אשר הוערך בסך של 28,488 ₪ כאמור לעיל.
153. התובעת לא התייחסה לטענותיו של הנתבע בעניין זה.
154. בחקירתו המומחה נשאל על עניין זה ואישר כי יש להוסיף את הערך הגירעוני לחברה ד':
"ש. אני חוזרת לנקודה בה אני חושבת שיש עיוות: מאחר שלמעשה אותם 16,500 ₪ רשומים כחוב שחייבים לחברה, רשום כנכס, אנו יודעים שהנכס
--- סוף עמוד 35 ---
לעולם לא ימומש ולא יקבלו את הכסף חזרה כי אין אפשרות לחברה ד' שהיא חברה בפירוק, לשלם את הסכום הזה. יש גירעון ואין שם פעילות.
ת. מאחר וחברת חברה ה' הוערכה על ידי בשיטת השווי המאזני, בשיטה הזו אנו בוחנים האם הערך המאזני של כל נכס וכל התחייבות זהה לערך השוקי שלו, לשווי שלו. אני מקבל את ההערה שאת מעירה, מאחר והסכום הזה, ככל שאי אפשר להיפרע ממנו מחברה ד', יש לתקן את חווה"ד בסכום של 16,000 ₪." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 3.12.17, עמ' 64, ש' 28 – עמ' 65, ש' 2).
155. אשר על כן יש להוסיף לחוות הדעת את השווי הגירעוני של חברה ד' בסך של 16,000 ₪.
סוגיית המיסוי
156. אין מחלוקת כי לנתבע מניות בחברות והן מהוות את משלח ידו של הנתבע. לתובעת לא היו מניות בחברות. לאור כך שהחברות הינן פרנסתו של הנתבע ולאור כך שאין מחלוקת כי החברות יוותרו בבעלותו של הנתבע, במסגרת איזון המשאבים הנתבע נדרש לשלם לתובעת שווי מחצית החברות, נכון למועד הקרע.