פסק דין
לפניי תביעתה של התובעת לפיצוי בסך של 32,167 ₪ בקשר עם יחסי שכירות שהתקיימו בינה לבין הנתבעים.
דין התובענה להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן.
מכוח סמכותי על פי דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקול הדיון:
בעמ' 1, שורה 11 במקום "הוצע" יש לרשום "בוצע".
בעמ' 2, שורה 22 במקום "הוזכרה" יש לרשום "הושכרה" ובמקום "הנתבהעים לךא" יש לרשום "הנתבעים לא".
בעמ' 8, שורה 1 במקום "במיועד" יש לרשום "מיועד" ובשרה 21 במקום "לצין" יש לרשום "לציין".
בעמ' 11, שורה 1 במקום "רצתי" יש לרשום "רציתי".
בעמ' 12, שור 30 במקום "שהשנה" יש לרשום "השנה".
בעמ' 14, שורה 24 במקום "התפניתי" יש לרשום "התפנית".
בעמ' 15, שורה 29 במקום "השנינה" יש לרשום "השינה".
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה
1. התובעת הינה מי ששכרה מהנתבעים דירה ברח' מבצע נחשון 28, באר שבע (להלן: "הדירה"). הנתבעים הם בעלי הדירה.
2. בין הצדדים נחתם הסכם שכירות ביום 11.01.2015 (להלן: "ההסכם") ובו נקבע כי תקופת השכירות הינה מיום 01.02.2015 ועד ליום 01.02.2016 (להלן: "תקופת השכירות הראשונה") וכי דמי השכירות הם סך של 2,000 ₪ לחודש. ביום 13.12.2015 נחתם בין הצדדים הסכם המתייחס לביצוע עבודות שיפוץ בדירה. הסכם זה קובע כי עבור כל יום בו מבוצע שיפוץ תקבל התובעת פיצוי בסך של 67 ₪. עוד קובע הסכם זה את היקף השיפוץ ומשכו. ביום 03.01.2016 נחתם בין הצדדים הסכם להארכת תקופת השכירות לשנה נוספת, קרי מיום 01.02.2016 ועד ליום 01.02.2017 (להלן: "תקופת השכירות השנייה"). דמי השכירות נותרו בעינם ונקבע כי ההסכם, על כל תנאיו, סעיפיו והתחייבויותיו "ימשיך לחול על הצדדים ולחייבם לכל דבר ועניין, למעט אותם תנאים שיוספו ו/או ישונו מפורשות בהסכם הארכה זה".
3. בכתב התביעה טענה התובעת כי לקראת תום תקופת השכירות הראשונה החלה להופיע רטיבות בחדר השינה ובסלון. התובעת טענה כי הנתבעים ביצעו שיפוץ כללי בבית אשר לטענתם כלל גם את תיקון מקור הרטיבות. התובעת טענה כי זמן קצר לאחר סיום השיפוץ חזרה הרטיבות ומנקודה זו הלך המצב והחמיר. התובעת טענה כי הנתבעים לא פעלו כפי הנדרש לצורך תיקון התקלה ומציאת פתרון ובשל כך הבית העלה עובש וסירחון רב התפשט בו ואלו הרסו ריהוט ובגדים השייכים לה והיא נאלצה לזרוק את הריהוט והבגדים כאמור ולרכוש חדשים תחתם.
4. עוד טענה התובעת כי מצב הדירה השפיע על בריאותה של בתה והיא צירפה אישור רפואי על גורם השיעול של בתה. התובעת טענה כי הנתבעים החליטו למכור את הדירה והציעו לה לעזוב את הדירה ובהתאם להצעה זו היא חיפשה דירה חלופית "אך בסופו של דבר הדירה החלופית שמצאה התובעת לא התאימה לצרכיה" והיא המשיכה לחפש דירה חלופית. עוד טענה התובעת כי בתחילת חודש ספטמבר 2016 מצאה דירה חלופית והודיעה לנתבעים על כוונתה לעזוב את הדירה "ככל הנראה עד סוף אותו חודש". בתגובה, העבירו לה הנתבעים מסמך שעליו היא התבקשה לחתום (להלן: "המסמך"). התובעת טענה כי מאחר ונוסח המסמך לא תאם את העובדות היא סירבה לחתום עליו. התובעת טענה כי מעת שסירבה לחתום על המסמך הפכו הנתבעים את עורם והודיעו לה כי בהתאם להסכם עליה להודיע חודשיים מראש על רצונה לעזוב את הדירה "שאחרת היא מפרה את ההסכם".
5. התובעת טענה, ובצדק, כי בהסכם עצמו אין כל הוראה המחייבת הודעה כאמור. התובעת טענה כי בנסיבות אלו היא נאלצה לוותר על הדירה החלופית שמצאה ולהישאר בדירה. התובעת טענה כי בתחילת חודש נובמבר 2016 קיבלה מכתב התראה על הפרתה את ההסכם והיא נדרשה לעזוב את הדירה בתוך שבועיים מעת קבלת המכתב שאם לא כן היא תתבע על הנזקים שהיא גרמה לשיטת הנתבעים. התובעת טענה כי מאחר ונבהלה "ופחדה שתיאלץ לשלם פיצוי ופנתה הדירה" ומאחר ולא נותר בידה זמן מספיק על מנת לחפש דירה נאלצה לשכור דירה בסך של 2,300 ₪ שהוא סכום החורג מתקציבה. התובעת טענה כי אין ממש בטענות הנתבעים אודות הפרת ההסכם.
6. התובעת טענה כי הנתבעים ניצלו לרעה את זכויותיהם ופעלו בחוסר תום לה "עת כלאו התובעת בדירה שלא הייתה ראויה למגורים, וסיכלו חתימת הסכם בדירה אחרת, על ידי שעמדו על הודעה מוקדמת בת חודשיים מראש לפינוי הדירה – שלא כדין, זאת על אף מצבה הפיסי, ועל אף ההסכמות אשר הגיעו אליהן הצדדים“.
התובעת טענה כי הנתבעים הם שהפרו את ההסכם בכך שביטלו את ההסכם ופינו אותו שלא כדין מהדירה ובכך שלא תיקנו את מקור הרטיבות בדירה וזאת בניגוד לחובתם כבעלי הדירה. התובעת טענה כי כתוצאה מהתנהלותם של הנתבעים נגרמה לה ולבתה נזקים ממוניים ולא ממוניים. התובעת פירטה בכתב התביעה את הנזקים שנגרמו לה בגין כל ראש נזק.
7. בכתב ההגנה טענו הנתבעים לסילוקה של התובענה על הסף מחמת היעדר עילה ומחמת חוסר יריבות. לגופו של עניין טענו הנתבעים כי התובעת לא שיתפה פעולה בקשר עם תיקון הנזקים שהתגלו שכן ככל הנראה ממילא העבירה את רוב זמנה אצל הוריה (סעיף 8 לכתב ההגנה). הנתבעים פירטו בכתב ההגנה את כל הפעולות שביצעו במהלך יחסי השכירות לרבות אלו שנעשו שלא מכוח התחייבותם על פי ההסכם. באשר לשיפוץ שבוצע טענו הנתבעים כי הדבר לא בוצע בקשר עם הרטיבות שהופיעה בדירה אלא בעקבות רשימת דרישות ובקשות ששלחה להם הנתבעת ובכללם כאלו שלא היו מנויים בהסכם. אותה רשימה צורפה כנספח 5 לכתב ההגנה.
8. הנתבעים הדגישו כי הדירה הושכרה בסכום שהוא נמוך משווי השוק של דמי השכירות המקובלים אך לנוכח נכונותם להיטיב עם התובעת ובהתחשב בכך כי זו להם הדירה הראשונה אותה הם משכירים הם החליטו לשקול מהלך של שיפוץ כללי של הדירה וזאת בכפוף להסכמת התובעת. הנתבעים טענו כי התובעת אכן הסכימה לשיפוץ והוא בוצע כפי שהוסכם במשך שבועיים ימים ועלותו עמדה על סך של כ-50,000 ₪. הנתבעים טענו כי לאחר השיפוץ לא דרשו להעלות את דמי השכירות חרף השיפור במצבה של הדירה.
9. עוד טענו הנתבעים כי במהלך השיפוץ חזרה הרטיבות והסתבר להם כי מקור הנזילה שגרמה לרטיבות היה שוב בדירת השכנים שמצויה מעל הדירה. הנתבעים טענו כי מאחר ובדירה שמעל מתגוררים שני אחים המוכרים לרשויות הרווחה הנגישות לביצוע תיקונים הייתה קשה ואלו לא שיתפו פעולה עם הנתבעים. חרף האמור, הנתבעים דאגו בסופו של יום לתקן באמצעות בעל מקצוע מטעמם את מקור הנזילה בדירה שמעל ונשאו בעלות התיקון.
10. עוד טענו הנתבעים כי במהלך חודש מאי 2016 שוב אירעה רטיבות בקירות הדירה וגם הפעם מקור הליקוי הוא הדירה שמעל. אותם דיירים בדירה שמעל לא אפשרו גישה מידית ורק לאחר מספר ימים עלה בידי הנתבעים לבצע באופן חיצוני תיקון בדירה שמעל. הנתבעים לא חלקו על חובתם לתקן את הנזקים שנגרמו בדירה כתוצאה מאותה רטיבות אך טענו כי דבר זה אמור היה להתבצע לאחר שהקירות יתייבשו באופן מלא.
הנתבעים טענו כי בחודשים שלאחר התיקון נעשה ניסיונות רבים מול התובעת לתאם הגעה של בעל מקצוע אך התובעת לא שיתפה פעולה ולא אפשרה את ביצוע התיקון ובכך הגדילה את הנזק שנגרם. ביום 31.08.2016 פנו הנתבעים למתווך על מנת שיטפל במכירת הדירה בעקבות הליך גירושים ביניהם. הנתבעים שללו את הטענה כי העמידו את הדירה למכירה כבר בחודש מאי 2016 כפי שטענה התובעת. עוד טענו הנתבעים כי סוכם עם המתווך שהוא זה שייצור קשר עם התובעת ויתאם עמה הגעה לדירה לצורך הצגתה בפני רוכשים.
11. הנתבעים טענו כי בחודש ספטמבר 2016 הודיעה התובעת כי הרטיבות חזרה לקירות וכי בכוונתה לפנות את הדירה עוד באותו החודש. הנתבעים טענו כי למרות שהיה על התובעת לתת התראה של חודשיים מראש הם הסכימו לאפשר לה עזיבה ללא התראה אך לשם כך ביקשו ממנה לחתום על המסמך. התובעת סירבה לחתום על המסמך ובתגובה דרשו הנתבעים הודעה של חודשיים מראש ובשלב זה הודיעה התובעת כי החל מהיום היא תסרב לביקורים של המתווך מטעם הנתבעים והיא אכן מימשה את האיום ומנעה את הצגת הדירה בפני רוכשים.
12. עוד טענו הנתבעים כי בהזדמנויות שקרו לפני כן כאשר הגיע המתווך עם רוכשים פוטנציאליים פגעה התובעת בניסיונות המכירה בכך שסיפרה על הנזילה באופן מסולף ומגמתי על מנת להבריח רוכשים ואף דיברה עם מתווכים אחרים בשכונה וסיפרה להם שיש בעיות בדירה. הנתבעים טענו כי בכך הפרה התובעת את ההסכם. ביום 09.10.2016 נשלח לתובעת מכתב התראה על ידי באת כוחם. לאחר קבלת המכתב יצר אביה של התובעת קשר עם ב"כ הנתבעים והוסכם על פינוי הדירה ביום 30.12.2016 כפי שעולה מהמיילים שצורפו. ביום 21.11.2016 הודיעה התובעת כי היא מבקשת להקדים את פינוי הדירה ולפנות אותה בסוף חודש נובמבר. הנתבעים אפשרו זאת וכך היה בפועל.
13. הנתבעים הכחישו את הנזקים שנגרמו וטענו כי גם אם סברה התובעת כי הנתבעים הם אלו שמפרים את ההסכם ואינם מקיימים את חיוביהם היה עליה לפעול להקטנת נזקיה באופן זה שהיא תפעל לתיקון הנזקים על חשבונה ותקזז את התשלום משכר הדירה וזאת כפי שמאפשר סעיף 12 להסכם. הנתבעים טענו לקיזוז הנזקים שנגרמו להם בסך כולל של 43,470 ש“ח אך לא הגישו כתב תביעה שכנגד גם לא על היתרה שמעבר לסכום התביעה.
14. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הנתבעים הפרו את ההסכם וכן לנזקים שנגרמו לתובעת לשיטתה.
15. אין בין הצדדים מחלוקת כי בסופו של יום פונתה הדירה בסוף חודש נובמבר 2016.
דיון והכרעה
טענתה של התובעת כי הנתבעים ביטלו את ההסכם ופינו אותה מהדירה שלא כדין (ס' 32.1 לכתב התביעה)
16. אין מחלוקת כי נוסח מכתבה של ב"כ הנתבעים, עו"ד יחזקאל, מיום 09.10.2016 הוא נוסח נחרץ וחריף למדי, ניתן היה כמובן לנקוט במינוחים מתונים יותר אך לגופו של עניין אין בו הודעה מפורשת מצד הנתבעים אודות ביטול ההסכם. וגם אם נאמר כי הדרישה לפינוי הדירה עד ליום 15.11.2016 מהווה הלכה למעשה הודעה על ביטול ההסכם הרי שהראיות שהוגשו מעידות באופן ברור כי לאחר אותו מכתב הגיעו הצדדים להסכמה על פינוי הדירה ביום 30.12.2016 ולאחר מכן הוסכם על פינוי הדירה בסוף חודש נובמבר 2016.
האמור לעיל מביא למסקנה כי אין שום אפשרות לראות במכתב מיום 09.10.2016 משום הודעה על ביטול ההסכם ודוקו יש להבחין הבחנה ברורה בין מכתב התראה שהוא על פי רוב תחילתו של שיח בין צדדים לבין קביעה סופית ומחלטת על בטלות ההסכם. קביעה סופית כאמור לא הייתה ולא נבראה.
17. ביום 08.11.2016 פנתה עו"ד יחזקאל לנתבע 1 והודיעה לו כי אביה של התובעת יצר עמה קשר וביקש כי התובעת תפנה את הדירה ביום 30.12.0216. יום לאחר מכן השיב הנתבע 1 לבאת כוחו כי הוא מסכים שהתובעת תתגורר בדירה עד התאריך האמור בתנאי שתהא זמינה לתיאום פגישות עם המתווך ועם בעל המקצוע שאמור לבצע את התיקונים בדירה ובכפוף לכך שלא תשמיץ אותם ואת הדירה בפני רוכשים פוטנציאליים. דרישות אלו של הנתבעים הן דרישות סבירות והן תואמות את הסכמות הצדדים כאמור בהסכם וכך גם את השכל הישר.
ההסכם מאפשר קיום ביקורים של מתווך מטעם הנתבעים בתיאום מראש עם התובעת כמובן והדין מחייב שיתוף פעולה של התובעת בקשר עם תיקונים שאמורים להתבצע בדירה ובפרט שעה שתיקונים אלו משרתים אותה.
18. בחקירתו אישר מר ויטאל כי סיכם עם עו"ד יחזקאל על פינוי הדירה בסוף חודש דצמבר 2016. בנסיבות אלו, אין שום אפשרות לקבוע כי ההסכם בוטל באופן חד צדדי ושלא כדין שהרי מר ויטאל, מטעמה של התובעת, ועו"ד יחזקאל מטעמם של הנתבעים סיכמו על מועד פינוי מוסכם. מר ויטאל העיד בחקירתו כי "בסופו של יום אני חושב בנקודה הזו הנתבעים התחשבו בתובעת." אותה הסכמה אפוא שוללת את הטענה כי הנתבעים פינו את התובעת מהדירה שלא כדין.
19. יתרה מזו, טענתם של הנתבעים ולפיה לאחר אותה הסכמה הוסכם בינים לבין התובעת כי זו תפנה את הדירה בסוף חודש נובמבר 2016 לא נסתרה והיא תואמת את מה שאירע בפועל. ברור כי בנקודה זו כבר לא עמדו הנתבעים על דרישתם, שאליה נתייחס מיד, להודעה מוקדמת של חודשיים ימים קודם לפינוי בפועל.
20. בעניין אחרון זה נאמר כי אכן צודקת התובעת כי אין בהסכם הוראה המחייבת מתן הודעה מראש של חודשיים ימים קודם לפינוי. ראו לעניין זה גם את עדותה של הנתבעת 2 בעמ‘ 16. יכול והנתבעים התבלבלו עם האמור בסעיף 3 להסכם שבו אכן מצוינת חובת הודעה של חודשיים מראש ובכתב אך זאת ביחס לתקופת האופציה ולא ביחס לפינוי לפני תום תקופת השכירות.
21. לגופו של עניין, דומני כי בהתחשב במכלול הנסיבות בדרישתם של הנתבעים לקבלת הודעה מוקדמת קודם לפינוי היא לא רק סבירה אלא גם שהיא פועלת לטובת התובעת. שהרי ממה נפשך? ההסכם הוא לתקופה קצובה ומשעה שהסכימו הצדדים על הארכת תוקפו של הסכם השכירות קרי על מימוש האופציה שניתנה לתובעת בהסכם נקבעה תקופת השכירות ככזו שמגיעה לסיומה ביום 01.02.2017. אין על פי ההסכם שום זכות לתובעת לפנות את הדירה קודם למועד הקבוע בהסכם, לענייננו 01.02.2017. הנתבעים לא היו חייבים כלל להסכים לפינוי מוקדם ללא שום קשר לתקופת ההודעה המוקדמת.
22. הנתבעים הסכימו בפועל לפינוי טרם המועד שנקבע בהסכם ואף שבתחילה דרשו הודעה מוקדמת הרי שבסופו של יום הם לא עמדו על אותה דרישה ובכך נהגו בהגינות רבה כלפי התובעת וגילו התחשבות רבה במצב. מעבר לכך, דומני כי דרישה לקבלת הודעה מוקדמת היא גם דרישה סבירה בהתאם להוראות חוק השכירות והשאילה, תשל“א - 1971 (להלן: ”חוק השכירות“).
משך תקופת ההודעה המוקדמת עשוי להיות מושפע משיקולים שונים כגון הסחרות של הדירה בתקופות שונות של הדירה ועל פי רוב נהוג לומר כי הסחרות גבוה יותר במהלך חודשי הקיץ שאז אנשים רבים עוברים דירה בתלות במקום הלימודים של ילדיהם או בהתחשב בכך כי הם עצמם מתחילים ללמוד במוסד לימודי כלשהי ויש להביא בחשבון גם את הצורך לאפשר לשני הצדדים להיערך מראש לסיום תקופת השכירות קודם למועד הקבוע בהסכם.
בענייננו יחסי השכירות לא היו ארוכי טווח ובכל זאת דרישה לקבלת הודעה של חודשיים מראש, אף שהיא אינה מצוינת בהסכם, היא דרישה סבירה בנסיבות העניין. אין שום אפשרות לקבל את טענתה של התובעת כי הנתבעים ניצלו את זכויותיהם לרעה ונהגו בחוסר תום לב וכלאו אותה בדירה שלא הייתה ראויה למגורים.
23. הנתבעים, ובצדק רב, דרשו הודעה מוקדמת בנסיבות שבהן התובעת ביקשה לפנות את הדירה קודם המועד הקבוע בהסכם. התובעת נשאלה בחקירתה ביחס לבקשתה לעזוב את הדירה בחודש מאי 2016 והיא השיבה שהיא אינה זוכרת תאריכים אך אישרה כי "היה פעם אחת שביקשתי והם הסכימו ועד שחזרו אלי כבר תפסו את הדירה" (עמ' 9) מטענה זו משתמעת תלונה כנגד הנתבעים על שהתמהמהו להשיב לבקשתה של התובעת לפנות את הדירה קודם למועד. טענה זו נדחית שכן בסעיף 16 לכתב התביעה טענה התובעת כי הדירה החלופית שמצאה לא התאימה לצרכיה וזו הסיבה כי היא לא שכרה אותה. לא נטענה בכתב התביעה שום טענה ביחס להתמהמהות של הנתבעים במתן תשובה. ודוקו אין שום חובה ליתן לתובעת תשובה מידית בנסיבות שבהם היא מבקשת שלא לקיים את הוראות ההסכם ולפנות את הדירה קודם למועד הקבוע בהסכם.
24. בכתב התביעה טענה התובעת כי בתחילת חודש ספטמבר 2016 מצאה דירה אחרת המתאימה לצרכיה הודיעה לנתבעים על כוונתה לעזוב ככל הנראה עד לסוף חודש ספטמבר 2016. התובעת טענה כי בעקבות הודעתה זו העבירו לה הנתבעים את המסמך. התובעת טענה כי מאחר ונוסחו של המסמך לא תאם את העובדות היא חששה מהשלכות החתימה עליו ולא הסכימה לחתום עליו ואז הפכו הנתבעים את עורם ודרשו ממנה הודעה מוקדמת של חודשיים מראש. כפי שראינו קודם לכן הוכח די הצורך כי גם מאוחר יותר לא עמדו הנתבעים בפועל על הודעה מוקדמת שמשכה חודשיים ימים.
25. בכל הנוגע למסמך ואף שיש קושי כמובן להתווכח עם חששותיה של התובעת שהרי חשש הינו דבר סובייקטיבי לחלוטין סבורני כי לא הייתה שום סיבה מוצדקת לסרב לחתום על המסמך. חשש הוא עניין סובייקטיבי אך כאשר מובאת מחלוקת להכרעתו של בית המשפט בית המשפט אינו בוחן רק כיצד פעלו הצדדים בפועל אלא בוחן בעיקר כיצד היה עליהם לפעול ובחינה זו נעשית לפיה אמת מידה של סבירות.
עיון במסמך, הן בחלק שמתייחס לתובעת והן בחלק שמתייחס לנתבעים, לא מעלה שלא שום קושי שממנו היה ראוי לחשוש. מצוין במסמך באופן ברור כי הדירה תפונה עד ליום 30.09.2016, שהוא התאריך שביקשה הנתבעת וכי תשלום שכר הדירה עבור חודש זה "יהיה התשלום האחרון" כמו כן, אין שום קושי בכך כי התובעת התחייבה באותו מסמך להשאיר את הדירה במצב נקי ומסודר ולדאוג להסדרת התשלומים לרשויות עד למועד עזיבתה.
26. חתימה על המסמך על ידי הצדדים ומילוי ההתחייבויות בו היה מביא לסיום ההתקשרות ביניהם באופן מוסכם ובעיקר ברוח חיובית. אין שום דרישה נוספת באותו מסמך וגם אותה אמירה בחלק שמתייחס לנתבעים לפיה ההתראה לפינוי היא קצרה אינה מעוררת שום קושי, שהרי העובדות בפועל הן שאכן מדובר בהתראה קצרה. בכל מקרה גם אם היינו קובעים כי אין מדובר בהתראה קצרה, הרי שאותו ניסוח נשאר תיאורטי לחלוטין שהרי הנתבעים התחייבו באותו מסמך שלא לדרוש תשלום פיצויים.
27. התנאים המופיעים במסמך משקפים באופן מדויק את המציאות בפועל ואין בהם שום קושי. בנסיבות שבהן סירבה התובעת לחתום על המסמך אין לה להלין אלא על עצמה בכך שביחס לעזיבה במועד מאוחר יותר ביקשו הנתבעים הודעה מוקדמת. כאמור אין בהסכם תנאי כלשהו המתייחס להודעה מוקדמת אך גם אין בהסכם תנאי כלשהי המתייחס לזכותה של התובעת לפנות את הדירה קודם לתום תקופת השכירות. תקופה השכירות היא קצובה והיא אינה ניתנת לסיום לפני המועד אלא בהסכמה או כתוצאה מהפרה של הנתבעים את ההסכם, הפרה שלא הוכחה כפי שפורט ויפורט להלן.
28. בסעיף 23 לכתב התביעה טענה התובעת כי מאחר וחששה שתחויב לשלם פיצוי או לחילופין תשלם דמי שכירות על שתי דירות במקביל היא נאלצה לבטל ולוותר על הדירה שמצאה ולהישאר בדירה. נניח לצורך הדיון כי התובעת מכוונת לאותה דירה שאליה התייחס בסעיף 17 לכתב התביעה. לא היה שום מקום לחשש כאמור שהרי המסמך מציין באופן מפורש כי התובעת אינה נדרשת לשלם פיצוי כלשהו עקב העזיבה שתוכננה ליום 30.09.2016.
דומני כי בסירובה לחתום על המסמך פעלה התובעת במקח טעות. התובעת יכלה באופן סביר להביא את היחסים שבינה לבין הנתבעים לסיום באופן מוסכם וללא שום נזקים מצדה והיא בחרה במודע או לכל הפחות מתוך טעות, שלא לעשות כן.
29. בסעיפים 24-26 לכתב התביעה התייחסה התובעת למכתב ההתראה שקיבלה מעו“ד יחזקאל. כאמור המכתב אכן עשוי היה להבהילה אך הוכח די הצורך כי התיאור העובדתי בסעיף 25 לכתב התביעה הוא תיאור שאינו מדויק, בלשון המעטה. מר ויטאל אישר בחקירתו כי הוסכם על פינוי בסוף חודש דצמבר 2016 והדבר הותיר זמן מספיק בידי התובעת לחפש דירה. במכתב אמנם מציינת עו“ד יחזקאל את זכאותם של הנתבעים לפיצוי בשל ההפרות הנטענות מצד התובעת אך יודגש כי אין במכתב דרישה ספציפית לפיצוי כלשהו.
קריאה סבירה של המכתב מביאה למסקנה כי המכתב נועד להביא לפינוי הדירה בלבד ורק במקרה והדירה לא תפונה עד למועד הנקבע שהוא למעלה מחודש לאחר משלוח המכתב אזי תוגש תביעה לפינוי וכן תביעה כספית.
30. יתרה מזו, והדברים רלוונטיים הן למסמך והן למכתב ההתראה, ברור כי אדם, כל אדם, שמקבל מכתב כלשהו או נדרש לחתום על מסמך כלשהו אינו חייב לחתום עליהם באותו נוסח, הוא זכאי להעיר את הערותיו ולהביע את עמדתו. כך מצופה היה גם מהתובעת לפעול. התובעת חייבת גם היא לפעול בתום לב ובאופן סביר ופעולה כאמור הייתה אמורה להביא אותה לדרוש ניסוח טוב יותר לשיטתה של המסמך ולהביא אותה לשלוח תשובה מפורטת לעו"ד יחזקאל. התובעת יכולה הייתה להביע את עמדתה בכל שלב שהוא והעובדה כי חששה מהמסמך וממכתבה של עו“ד יחזקאל, חשש שאין לו שום בסיס אובייקטיבי, אינה יכולה לפעול לחובת הנתבעים.
31. בדיון הראשון העידה התובעת כי ”לא הבנתי מה אומר המסמך ואני לא מבינה בדברים האלה“. גם אם נאמר כי עדות זו מהימנה ברי כי בכך לא די. מצב בו פלוני אינו מבין את המשמעות של מסמך שהוא מתבקש לחתום עליו אינה אמורה להביא אותו להסתפק בהימנעות מחתימה על אותו מסמך אלא בראש ובראשונה לנסות להבין מה המשמעות של אותו מסמך. ודוקו, בחקירתה בדיון השני לא טענה התובעת כי לא הבינה את האמור במסמך אלא טענה כי ”אחרי מה שעברתי איתם לא הסכמתי לחתום על שום דבר שהם ביקשו כי לא היה לי אמון בהם, קראתי את המסמך ולא הסכמתי לחתום. פחדתי לחתום“. סבורני כי עדות זו ממחישה באופן ברור מדוע היה על התובעת לחתום על המסמך ובכך לסיים את היחסים שבין הצדדים באופן חיובי ובעיקר מוקדם ככל האפשר.
32. זאת ועוד, בחקירתה העידה התובעת כי ”הם רשמו באיזה מקום כאילו אני רציתי לעזוב למרות שהיו מקרים שהנתבעים עצמם ביקשו שאני יעזוב…לא חתמתי על נספח 12 בגלל חוסר אמון וגם בגלל שהם רשמו שאני ביקשתי לעזוב“. במסמך אין אמירה ברורה על רצון של התובעת לפנות את הדירה קודם למועד הקבוע בהסכם ובכל מקרה אם סברה התובעת כי זו הכוונה במסמך היא יכולה הייתה להציע ניסוח אחר.
33. התובעת שללה את טענת הנתבעים ולפיה מנעה ממתווכים להיכנס לדירה וטענה כי אלו נכנסו לדירה "כל אימת שחפצו בכך" (סעיף 42 לכתב התביעה) וטענה כי מעולם לא הגבילה הגעה של מישהו לדירה. הנתבעים אמנם לא העידו את המתווך מטעמם אשר לטענתם כניסתו לדירה נמנעה ובא כוחם העיד בדיון הראשון כי אין בדעת הנתבעים להעיד את המתווך.
באותו דיון מסרה התובעת כי המתווך "...היה בדירה עם אנשים והוא הגיע לפחות שלוש פעמים". חרף האמור, סבורני כי הראיות שהוגשו מעידות על כי בעניין זה יש ממש בטענת הנתבעים ולפיו יש להעביר את הנטל אל כתפיה של התובעת להוכיח כי אפשרה ביקור של מתווכים מטעם הנתבעים. ביום 14.09.2016 בשעה 10:58 כותבת התובעת לנתבעת 2 מסרון ובו היא מציינת "ומהיום שהמתווך לא יבוא, אני לא מקבלת אותו ולא מפנה, יש לי אופציה לעוד שנה ואם צריך נגיע לבית המשפט".
34. אין צורך לומר כי בשלב זה של המסרון לא הייתה לתובעת זכות להאריך את תוקפו של ההסכם לשנה נוספת קרי שנה שלישית של שכירות. הצדדים לא הסכימו באופן מפורש על אופציה גם בעת חתימת ההסכם מיום 03.01.2016. בכל מקרה עניין זה של האופציה הנוספת אינו רלוונטי לענייננו, מה שכן רלוונטי הוא כי התובעת הודיעה באופן מפורש לנתבעת 2 כי אין בכוונתה לאפשר ביקור של מתווך.
מנקודה זו ואילך מוטל הנטל על התובעת להוכיח כי אפשרה ביקור של מתווכים. התובעת לא עמדה בנטל זה ואף שהנתבעים לא העידו את המתווך מטעמם הרי שהודעתו של המתווך לנתבע 1 כפי שבא לידי ביטוי במסרון ששלח ביום 29.09.2016 מדברת בעד עצמה. באותו מסרון מציין המתווך כי הוא ניסה לתאם מול התובעת ביקור בדירה אך התובעת מסרבת לשתף פעולה ולאפשר להביא לקוחות לסיור בנכס. מסרון זה מתיישב עם הודעתה של התובעת עצמה כי החל מיום 14.09.2016 לא תאפשר ביקורים של המתווך בדירה.
35. בחקירתו העיד הנתבע 1 כי המקור לידיעותיו הוא שיחות עם המתווך והעיד כי לפני משלוח מכתבה של עו“ד יחזקאל ”המתווך ביקר בדירה אני מעריך שפעמיים. אין טענה לגבי התקופה שקדמה למכתב של עו“ד יחזקאל“. עוד העיד הנתבע 1 כי משלב זה ואילך לא הוחלפו מסרונים בעניין זה ”כי עברנו לערוץ משפטי“.
36. אין מחלוקת כי ביקור בדירה צריך להיות מתואם עם התובעת וכי התובעת הייתה זכאית להגביל את הביקורים לפעם בשבוע כפי שקובע ס' 18 להסכם אך סירוב גורף להכנסת מתווך לדירה הוא אכן הפרה של ההסכם מצדה. בנסיבות אלו משלוח מכתב ההתראה מיום 09.10.2016 היה מוצדק ובכל מקרה אם סברה התובעת כי העובדות אינן כפי שמתואר באותו מכתב היא בוודאי יכולה הייתה להשיב למכתב או לנתבעים ולהודיע כי תאפשר ביקורים בהתאם למנגנון שנקבע בס' 18 להסכם. התובעת לא עשתה כן.
37. בחקירתה העידה הנתבעת 2 כי ”לאורך תקופה נתתי לה הזדמנויות לצאת מהדירה באופן מיידי“. עדות זו מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.
38. סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי דרישתם של הנתבעים כי תפנה את הדירה עד ליום 15.11.2016 כפי שצוין במכתבה של עו"ד יחזקאל מהווה הפרה של ההסכם או שימוש שלא בתום לב בזכות חוזית או חוקית ולא עלה בידה להוכיח כי ההסכם אכן בוטל בפועל שהרי בסופו של יום פונתה הדירה באופן מוסכם בסוף חודש נובמבר 2016.
טענתה של התובעת כי הנתבעים הפרו את חובתם לתקן את מקור הרטיבות בדירה (ס' 32.2 לכתב התביעה)
39. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את חובתם לתקן את מקור הרטיבות וכי בשל כך ובהתאם להוראות ס‘ 9 לחוק השכירות היא זכאית להפחית את דמי השכירות כל עוד לא תוקן הפגם. התובעת טענה כי יש להפחית מדמי השכירות סך של 700 ש“ח המהווים שליש משכר הדירה וזאת מעת שנודע על הרטיבות בחודש נובמבר 2015 ועד שעזבה את הדירה בחודש נובמבר 2016. כפי שיפורט עתה דין הטענה להידחות.
40. בכל הכבוד הראוי, אין שום הצדקה להידרש לטענתה הכוללנית של התובעת מבלי להתחשב במכלול העובדות הרלוונטיות ובראש ובראשונה בעובדה כי מקור התקלה, ואין מחלוקת על עניין זה, אינו בדירה אלא בדירה שמעל לדירה נושא התובענה שאין מחלוקת שהחזקה בה הייתה בידי דיירים שהיכולת לתקשר עמם ו/או לרתום אותם לטובת טיפול סביר בתקלה בזמן אמת היה מוגבל ביותר. ראו לעניין זה את עדותה של התובעת בעמ‘ 12, שורות 10-28.
41. הנתבעים הוכיחו די הצורך והדבר נתמך בראיות כי עשו את כל הניתן בהתחשב בנסיבות על מנת לפתור את מקור התקלה ובכלל זה נשאו בעצמם בעלויות התיקון בדירה מעל אף שמי שהיה צריך לשאת באותן עלויות הם המחזיקים של הדירה מעל ו/או בעליה. ניכר כי הנתבעים לא חסכו במאמצים על מנת למצוא פתרון לבעיה שנוצרה, לא בסבב הראשון ולא כאשר התקלה חזרה על עצמה בשנת השכירות השנייה. ראו לעניין זה את עדותה של התובעת לפיה ”אני מתארת לעצמי שהנתבעים ניסו לפתור את הבעיה“.
ועדיין, יכולתם של הנתבעים לפעול לתיקון התקלה מושפעת מכך כי מקור התקלה הוא בדירה שאינה בהחזקתם. הנתבעים אינם יכולים להיכנס לדירה שמעל בכל רגע נתון ולשם כך הם זקוקים להסכמת אותם מחזיקים בדירה שמעל. מר ויטאל אישר בחקירתו כי היה קושי בתקשורת עם מי שהחזיקו בדירה מעל (עמ‘ 5).
42. בחקירתו העיד הנתבע 1 כי ”כל פעם שהייתה נזילה הייתי מגיע ועולה לדירה מעל ומדבר עם אחד האחים שהיה אפשר לדבר איתו“ ובהמשך העיד כי ניסיונותיו לפעול לתיקון הנזקים בדירה לקראת עזיבתה של התובעת לא צלחו ”כי לא הייתה לו (לבעל המקצוע - א.ה.) גישה לדירה והתובעת או שלא הייתה בדירה או שנסעה לאילת או לחתונה“. עדות זו מהימנה עליי לחלוטין והיא מתיישבת גם עם המסרונים שהוחלפו בין הצדדים בעניין זה.
43. בחקירתה טענה התובעת כי ”אחרי השיפוץ (שעשו הנתבעים בסוף שנת 2015 - א.ה.) זה לא תוקן ניסו להגיע לשכנים השיפוצניק דפק בדלת ולא פתחו לו ומאז אני מקבלת מהנתבעים רק סינונים“. עדות זו אינה מתיישבת עם העובדות כפי שהוכחו והתובעת הודתה בחקירה כי בשלב כלשהוא הנזילה אכן פסקה (עמ‘ 13). אין להניח כי הנזילה תוקנה מעצמה וברור אפוא כי הנתבעים הם שדאגו לטיפול בתקלה. ראו לעניין זה גם את האמור בחקירתה של התובעת בעמ‘ 14.
44. אין מחלוקת כי ס‘ 9 (א)(2) לחוק השכירות מאפשר הפחתה של דמי השכירות. על מנת שתקום לשוכר, בענייננו התובעת, הזכות לבצע את אותה הפחתה עליה להוכיח לא רק את היחס שבו פחת שווי דמי השכירות כפי שמחייב הסעיף אלא גם כי לא הייתה בינה לבין הנתבעים הסכמה אחרת. ס‘ 2 (ג) לחוק השכירות קובע כי ”הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים“.
45. מה ששכחה התובעת לציין בכתב התביעה הוא כי בין הצדדים הוסכם על מנגנון ספציפי המתייחס למצב בו הנתבעים אינם מתקנים תקלה שבאחריותם לתקן. ס‘ 12 להסכם קובע כי ”המשכיר מתחייב לתקן כל קלקול שנובע משימוש רגיל תוך זמן סביר ולא, יהיה רשאי השוכר לתקן הקלקול ולהפחית משכה“ד ובלבד שהציג קבלות“. פרשנותו של הסעיף בהסכם היא ברורה דיה לטעמי והיא מבטאת מנגנון מוסכם בין הצדדים ולפיו התובעת תהיה זכאית לקזז משכר הדירה שעליה לשלם כל סכום שהוציאה בקשר עם תיקון שהיה על הנתבעים לבצע והם לא ביצעו וזאת בכפוף להצגת קבלות.
התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי הוסכם בינה לבין הנתבעים על הפחתה בדמי השכירות גם במצב בו היא לא מתקנת את הטעון תיקון והעובדה כי בסיפא של ס‘ 12 להסכם מצוין ”ובלבד שהציג קבלות“ מעידה כי ההסכמה הינה להפחתה רק כנגד קבלות שיוצגו בקשר עם העלות בה נשאה התובעת עבור אותו תיקון.
46. בנסיבות אלו ומכוח האמור בס‘ 2 (ג) לחוק השכירות אין שום תחולה לאמור בס‘ 9 (ב) לחוק.
47. אין מחלוקת כי התובעת לא תיקנה את הטעון תיקון במהלך תקופת שהותה בדירה אף שהיא הייתה זכאית לעשות כן. לא ניתן כמובן להתעלם מכך כי לנוכח מצבה הכלכלי סביר לומר כי לנתבעת לא הייתה יכולת כלכלית לפעול לתיקון מקור התקלה או הנזקים בעצמה אולם במצב כזה היה עליה להקטין את הנזק שנגרם לה לשיטתה בדרך אחרת והיא לפנות את הדירה. שוכנעתי די הצורך כי בנסיבות שנוצרו הנתבעים לא היו מחזיקים בכוח את התובעת בדירה וממילא גם שהדבר אינו אפשרי.
התובעת הייתה יכולה לצאת מהדירה גם ללא הסכמה בנסיבות האמורות והיא לא עשתה כן. התובעת יכולה הייתה לפעול כך גם בחודש מאי 2016 עת התקלה שבה על עצמה וגם בחודש ספטמבר 2016 לאחר שכבר מצאה דירה אחרת לשביעות רצונה כפי שפורט קודם לכן. אותו חשש סובייקטיבי מהאמור במסמך, חשש שלא היה לו לטעמי שום בסיס אובייקטיבי, הוא שמנע ממנה לשיטתה לפנות את הדירה בהסכמה כבר בחודש ספטמבר 2016 אך אין הצדקה להטיל את ההשלכות של הימנעות זו על הנתבעים שביקשו מהתובעת לחתום על מסמך שנוסחו סביר לחלוטין.
48. זאת ועוד, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי דמי השכירות שהיו מתקבלים מדירה במצבה הניזוק היו סך של 1,300 ש“ח כפי שטענה וזאת לאחר הפחתה של 700 ש“ח מדמי השכירות שנקבעו בהסכם. טענה זו היא טענה במומחיות שהיה על התובעת לתמוך אותה לכל הפחות בראיות ממשיות אם לא בחוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך.
ודוקו, גם אם נאמר כי לנוכח מצבה הכלכלי של התובעת היא לא יכולה הייתה לממן בעצמה הגשת חוות דעת כאמור (וזאת בהתעלם מכך כי התובעת הייתה זכאית לבקש מהלשכה לסיוע משפטי מימון גם לעניין זה) בוודאי שאין הצדקה לקבוע כי די בעצם הטענה כדי להוכיח את שווי דמי השכירות של דירה במצבה הניזוק. התובעת לא הביאה כל ראיה לעניין זה ולא דוגמא לדמי השכירות שמשולמים עבור דירה במצבה הניזוק באזור בו מצויה הדירה. על יסוד מה נוכל לקבוע כי ההפחתה היא בסך של 700 ש“ח דווקא? אין הצדקה כי בית המשפט ינחש בעצמו נתון שעל התובעת להוכיח.
49. כך או אחרת, את עניין הפחתת דמי השכירות יש לבחון גם בהיבט של האם מדובר בחלופה היעילה והזולה ביותר. התובעת חייבת מכוח ההלכה הפסוקה ומכוח חובת תום הלב לפעול להקטנת נזקיה. אם מבקשת התובעת כיום להפחית את דמי השכירות עליה להוכיח כי זהו הפתרון המתיישב עם חובתה להקטין את נזקיה. התובעת לא עמדה בנטל זה. העלות שנדרשה בקשר עם תיקון הנזקים בזמן אמת לא הוכחה ובנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי הפחתה בדמי השכירות היא אכן הפתרון הזול והיעיל ביותר.
50. זאת ועוד, דרישתה של התובעת להפחתת דמי השכירות מחודש נובמבר 2015 ועד לחודש נובמבר 2016 גם היא אינה יכולה להתקבל. התובעת מתעלמת מכך כי התקלה הראשונה התגלתה לקראת תום תקופת השכירות הראשונה (ס‘ 9 לכתב התביעה) וכי תקלה זו תוקנה וחזרה לאחר מכן רק מאוחר יותר. התובעת גם מתעלמת מכך כי הנתבעים פעלו באופן שהוא למעלה מסביר לתיקון מקור התקלה ותיקון תוצאות הנזילה. בנסיבות אלו הרי שגם אם הייתה התובעת זכאית להפחתה בדמי השכירות וגם אם היא הייתה מוכיחה את הסכום שיש להפחית היא הייתה לכל היותר זכאית לבצע הפחתה רק ביחס לאותם חודשים בהם הנזקים לא תוקנו בעטיים של הנתבעים בלבד. ומהסכום שהיה מתקבל היה צורך להפחית את הסכום שיש לשלם בגין התקופה שבמהלכה לא עשתה התובעת די על מנת להקטין את הנזק.
לתובעת היו נקודות יציאה רבות מההסכם ובהנחה והיא סבלה ממצב הדירה, וברי כי מצב הדירה כפי שעלה מהתמונות שהוגשו אכן היה טעון תיקון מיידי, היה עליה לפנות את הדירה ללא דיחוי.
51. ודוקו, בחקירתה העידה התובעת כי ”בשנה הראשונה היה בסדר“. שנת השכירות הראשונה הסתיימה ביום 01.02.2016 כך שברור שביחס לתקופה שמחודש נובמבר 2015 ועד לחודש פברואר 2016 לא עומדת לתובעת כל טענה שהיא.
52. בהקשר של התביעה להפחתת דמי שכירות סבורני כי יש ממש בטענת הנתבעים בס‘ 6 לסיכומיהם אך לנוכח דחיית הטענה לגופו של עניין אין צורך להכריע בשאלת היריבות בקשר עם ראש נזק זה.
53. זאת ועוד, אין ספק כי ההתכתבות בין הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי במסרונים שהוגשו מטעם שני הצדדים עסקה רבות בעניין תיאום ביקוריו של בעל המקצוע אשר נשכר ע“י הנתבעים לתקן את הנזקים שגרמה אותה רטיבות. מהמסרונים עולה בבירור כי התובעת שבה ומתריעה כי בעל המקצוע לא הגיע לדירה על מנת להשלים את הטיפול בתיקון הנזקים. ראו בעניין זה מסרונים מיום 31.05.2016 ומיום 13.06.2016. ועדיין, אין זו התמונה היחידה שמצטיירת מאותם מסרונים.
54. כך למשל, במסרונים מיום 14.07.2016 ומיום 15.072016 מבקשת הנתבעת 2 מהתובעת ליצור קשר עם בעל המקצוע, מיכאל, והתובעת משיבה לה כי עדיין לא יצרה עמו קשר מאחר והיא עובדת וכי תדבר עמו בשבוע שלאחר מכן. ועוד, ביום 03.08.2016 מתכתבות ביניהן התובעת והנתבעת 2 והתובעת מודיעה לנתבעת 2 כי הרטיבות פסקה וכי לנוכח נסיעתה לאילת יתואם ביקור בשבוע שלאחר מכן. מאוחר יותר שבות ומתדיינות התובעת והנתבעת 2 אודות טענתו של בעל המקצוע כי הגיע לדירה והתובעת לא נכחה בדירה.
אין מחלוקת כי התובעת אינה אמורה להמתין בדירה כל אימת שהיא מתבקשת לעשות כן והיא זכאית לנהל שגרת חיים סבירה אולם סבורני כי פעולה בשכל ישר מצדה הייתה מביאה לתיאום מהיר יותר עם בעל המקצוע מטעם הנתבעים. יודגש כי אין הכוונה לכך כי התובעת הכשילה את תיקון הנזקים אך היא בוודאי לא תרמה למאמצים להביא את העניין לפתרון מוקדם ככל האפשר. הנתבעים לא העידו את בעל המקצוע מטעמם אך דומני כי המסרונים נותנים תמונה מספקת ביחס למה שאירע בעניין זה ועל כן ההימנעות מהעדתו אינה פועלת לחובת הנתבעים.
55. ועוד, וזאת עיקר, אם סברה הנתבעת כי הנזק שנגרם לה כתוצאה מהמשך המגורים בדירה במצב הניזוק הוא גבוה יותר מהתועלת שבהמשך ההישארות בדירה וכי לא ניתן לתאם את תיקון הנזקים בתוך זמן סביר היה עליה לפעול באופן נמרץ יותר למציאת דירה חלופית. דומני כי התובעת לא הוכיחה כי פעלה באופן זה. בדיון הראשון אישר ב“כ הנתבעים כי מצב הדירה ביום פינויה בפועל הוא ”אכן כפי שנראה בתמונות שצורפו לכתב התביעה“ אך לצד זאת ציין כי ”איפשרו לה לצאת בכל שלב שהיא רצתה וכל פעם שהיא רצתה לצאת היא בחרה להישאר בדירה במצב כפי שהוא“.
אין צורך להגיע למסקנות ביחס לאותו רצון חופשי ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של התובעת יכול והרצון החופשי לא היה שלם ועדיין, הטענה כי הנתבעים אפשרו לתובעת לצאת בכל רגע נתון הוכחה די צרכה ובנסיבות אלו לא ניתן להטיל על כתפי הנתבעים את התוצאה הנובעת מהישארותה של התובעת בדירה במצבה הניזוק.
בחקירתה העידה התובעת כי ”היו סיטואציות שרציתי לעזוב“ (עמ‘ 9). התובעת לא ציינה בחקירתה כי הנתבעים מנעו ממנה לעזוב ובהמשך אישרה כי הנתבעים אפשרו לה לפנות את הדירה באופן מיידי (עמ‘ 12) ועל כן הטענה כי כפו עליה להישאר בדירה נדחית.
56. לא היה כמובן שום מקום לטענתה של הנתבעת 2 בדיון הראשון ולפיהם ”היא רצתה לעשות עניין וזה משרת אותה והיא נהנתה מהסכסוך“ ולטובת הנתבעים נניח כי הדברים נאמרו מבלי שתוקדש להם תשומת הלב המתאימה לנסיבות האישיות של התובעת.
57. בדיון הראשון טען ב“כ הנתבעים כי ”כשלא מאפשרים תיקון זה מגדיל את הנזק וזה מה שרואים בתמונות“. יש ממש בטענה זו. די בשכל ישר על מנת להביא מסקנה כי משעה שתוקן מקור התקלה היה על התובעת לפעול באופן פעיל יותר על מנת לתאם עם בעל המקצוע מטעם הנתבעים את תיקון הנזקים. פעולה באופן זו היא הפעולה המקובלת בנסיבות העניין במשמע ס‘ 4 לחוק השכירות.
58. זאת ועוד, אין מחלוקת כי גם לאחר השיפוץ המקיף שבוצע בסוף שנת השכירות הראשונה נותרו דמי השכירות בעינם. בנסיבות אלו דומני כי המסקנה הסבירה הינה כי ממילא דמי השכירות ששילמה הנתבעת בשנת השכירות השנייה הם מופחתים ביחס למצבה של הדירה קודם שחזרה התקלה על עצמה. ודוקו, בחקירתה אישרה התובעת כי מחיר השוק של הדירה גבוה מסך של 2,000 ש“ח (עמ‘ 10) וציינה כי לא היה ביכולתה לשכור דירה בסך של 3,000 ש“ח ונדמה אפוא כי זה היה מחיר השוק האמיתי של הדירה קודם שהתקלה חזרה על עצמה בחודש מאי 2016.
59. בחקירתה העידה התובעת כי דרשה ”המון פעמים“ הפחתה בדמי השכירות. טענה זו לא הוכחה והיא אינה באה לידי ביטוי במסרונים הרבים שהוחלפו בין הצדדים. התובעת העידה כי ”בהתכתבויות באתי בדרישות. אין במסרונים דרישה להוריד לי את דמי השכירות“. היעדר טענה בזמן אמת אינו מונע כמובן העלאת הטענה כיום אולם הדבר עשוי להעיד על כוונתה האמיתית של התובעת בזמן אמת. התובעת הודתה בחקירתה גם כי קודם להגשת התביעה לא פנתה בדרישה לפיצוי על נזקיה (עמ‘ 8).
60. בחקירתה אישרה התובעת כי הנתבעים נענו לדרישות מצדה גם בעניינים שהם לא היו חייבים לספק לה (עמ‘ 14-15) ובנסיבות אלו סביר לומר כי ההסתברות כי הנתבעים פעלו ככל יכולתם לתיקון התקלה והנזקים שנגרמו הינה גבוהה מההסתברות ההופכית.
61. סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים הפרו את התחייבותם לתקן את הנזקים שנגרמו לדירה.
נזקי התובעת
62. לנוכח התוצאה אין צורך לדון בנזקי התובעת.
63. למען הזהירות נאמר רק כי גם לגופו של עניין הנזקים לא הוכחו די צרכם. כך למשל, אין שום אפשרות להידרש לפער שבין דמי השכירות ע“פ ההסכם לבין דמי השכירות בדירה ששכרה התובעת לאחר שפינתה את הדירה בהיעדר ראיה ביחס למצבה של הדירה החדשה שהרי ההשוואה צריכה להיות בין דירות במצב זהה.
64. ועוד, בנסיבות בהן לא הוכח כי הנתבעים הם שפינו את התובעת מהדירה שלא כדין בוודאי שאין התובעת זכאית לפיצוי אותו תבעה בהקשר האמור (ס‘ 50 לכתב התביעה). באשר להפחתה בדמי השכירות פירטנו קודם לכן ואין צורך לחזור על הדברים.
65. באשר לנזק שנגרם לריהוט ולציוד הרי שלא זו בלבד כי הקבלות שצירפה התובעת לכתב התביעה אינן על שמה אלא על שמה של גב' רחל ויטאל וממילא שכלל לא ברור עבור מי נרכש אותו ציוד (וראו לעניין זה הדברים שנכתבו בס‘ 20 לסיכומי הנתבעים) אלא גם שדומני כי גם בעניין זה לא פעלה התובעת להקטין את נזקיה. טענת הנתבעים כי בדירה היה חדר נוסף שלא ניזוק כלל מהרטיבות לא נסתרה ובנסיבות אלו ניתן היה לאחסן באותו חדר את הציוד האמור ובכך למנוע את הנזק שנטען שנגרם.
66. עניין אחרון זה רלוונטי גם לעניין עוגמת הנפש שהרי בנסיבות שנוצרו פעולה סבירה מצד התובעת הייתה לעבור ולגור באותו חדר שלא ניזוק מהרטיבות ובכך להקטין את נזקיה הנטענים. באשר לבתה של התובעת בוודאי שיש לאחל לה רפואה שלמה אך ברור כי לא ניתן לבסס ממצא כלשהוא בקשר עם הפגיעה במצב בריאותה של הבת (ס‘ 56 לכתב התביעה) על אותו מסמך שהוגש לאחר ביקור הבית של הרופא ולא רק משום שהוא עצמו לא הובא לעדות או משום שברי כי אין מדובר בחוות דעת רפואית אלא גם משום שאין במסמך האמור קביעה ביחס לכך כי ההסתברות כי התקפי השיעול של הבת נגרמו כתוצאה מהרטיבות והעובש בבית גבוהה מההסתברות כי הגורמים לאותם התקפי שיעול הם גורמים אחרים.
סיכומו של דבר
67. לנוכח האמור אני מורה על דחיית התובענה.
68. חרף התוצאה ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של התובעת ובכך כי הנתבעים לא דייקו שעה שטענו בפני התובעת כי בהתאם להסכם היא נדרשת להודעה מוקדמת של חודשיים ימים, ודוקו אין בהסכם הוראה כזו, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
69. התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
ניתן היום, כ"ח סיוון תש"פ, 20 יוני 2020, בהעדר הצדדים.