40. כאן אנו מגיעים לטענת הטעות. הנתבע העיד על כמה טענות טעות (החל מעמ' 19):
"...בכוונתי ומשיקוליי היה להקים הקדש שאני מקים לא שהגברת פוקס הקימה, התחלתי להקים את ההקדש, התברר לי אחרי שבועות אחדים 3-4 שבועות שפעלתי בטעות, טעות כפולה, גם כלכלית וגם עניינית...
ש. והסכומים שמופיעים בכתב ההקדש הזה מהיכן הם לקוחים?
ת. הסכומים האלה לקוחים מחישוב מוטעה שעשה מנהל החשבונות הראשי של המשרד שלנו שלצערי אני לא יכול להביאו כי הוא נפטר מזמן, ואני בדיעבד הבנתי את הטעות הזו, ולכן זו היתה אחת הסיבות שלא היה טעם להמשיך בדבר כזה כי פה היתה הודעה שכאילו יש כסף ולא היה כסף
ש. תפרט מה הטעות שאתה מתכוון אליה?
ת. הטעות שטעיתי בעניין הזה היא בכמה דברים: בחוכמה שלאחר מעשה אני יכול לומר שאולי הטעות הבולטת ביותר שבחרתי בנאמן שלא מתאים לי, אבל מעבר לכך הטעות היא גם בקשירת ההקדש שהקמתי בשמה של חנה פוקס היתה לי כוונה טובה, וזה יוצר איזה רושם שבהקדש זה צריכים להיות כספי העזבון שלא יכולים להיות בהקדש הזה - א' כי אין כספים וב' כי גב' פוקס בשום אופן לא הסכימה שאנשי ישיבות ישלטו על הכסף שלה או שירשו אותו, ולכן זה לא יכול להתקיים. הסיבה שאין כספים היא פשוטה, היו כספים בעזבון, בכספים היו מקורות, היו שימושים, בסופו של יום לא רק שלא נשאר כסף אלא שאני מכספי הוצאתי הרבה כסף לא זוכר כמה אך זה רשום ברשימות כדי להשלים פעולות שבעזבון לא היה לי מספיק כסף לעשות את זה. אחת הפעולות שזכורה לי היא שהתקיים במשרד הרבה מו"מ משפטי שיש על העניין הזה זה מחלוקת עם מינהל מקרקעי ישראל על דמי הסכמה. הם קבעו דמי הסכמה בסכומים שאז היו נראים מאוד גבוהים, הקרקע לא היתה רשומה בטאבו על שם המנוחה, היה חוזה עם שיכון עובדים שקיבלה מהמינהל, המנוחה עצמה ירשה את הדירה הזו מגבר שחיה איתו שגם הוא היה ערירי, והיה שם סיבוך גדול. בסוף המינהל עוד חייב אותי בהפרשי הצמדה בסכומים מאוד גבוהים אז, אבל כלפי הקונה היה צריך להשלים את ההעברה, לכן שקלתי ושילמתי בשביל לעמוד בהתחייבות כלפי הקונה, וזה הכניס את כל החשבון לגרעון".
--- סוף עמוד 11 ---
41. כלומר, טעות אחת שהנתבע מעיד עליה היא, שרשם את ההקדשים כהקדשים של עזבון המנוחה חנה פוקס ז"ל, בעוד שלא היה להם קשר לעזבון המנוחה אלא היו אלה הקדשים שהנתבע עצמו הקים, ולא עזבון המנוחה. טעות אחרת שהנתבע מעיד עליה היא שהנתבע הקים הקדש של עזבון המנוחה חנה פוקס ז"ל, על פי חישוב מוטעה של רואה החשבון, בשעה שלא היה כסף בעזבון כדי להקים הקדש, אלא גרעון. טעותו זו של הנתבע נסמכת על טעותו של רואה החשבון, כאילו העזבון ביתרת זכות. כאמור, יש סתירה בין הטעות הראשונה שעליה מעיד הנתבע, לבין הטעות השנייה שעליה מעיד הנתבע. אם טעה בכך שרשם את ההקדשים כהקדשים של עזבון המנוחה, בשעה שהם הקדשים שהוא הקים מאמצעיו, אין לכך קשר לשאלה מה יתרת העזבון, אלא לשיטתו של הנתבע, השאלה היא מה יתרותיו של הנתבע. אלא, שאין אלה הקדשים שיצר הנתבע מאמצעיו, אלא הקדשים שיצר בתוקף תפקידו כנאמן ומנהל עזבון המנוחה, מתוך נכסי העזבון. על כן יש לבחון את טענת הטעות השנייה, על ידי בחינת הטעות הנטענת של רואה החשבון, שטעותו של הנתבע נסמכת עליה.