--- סוף עמוד 52 ---
ב"כ היועץ המשפטי לממשלה סבור כי בשל הזהות הקיימת בין מי שמונו כאפוטרופסים (ה"ה סלומון ואשכנזי) לאותו הקדש אשר הוגדר "הבית הגדול לאורחים אשכנזים" בכתב המינוי מתרפ"ח (1928) בשכונת בית יעקב לבין מי שהוגדרו כבעלים הרשומים אשר ביקשו את רישום ההקדש על בית הכנסת "בית יהודה" בשנת תש"ב (1942) ובקשתם נתקבלה בשטר ההקדש ולנוכח זהות בין האפוטרופסים אשר מונו בכתב המינוי משנת תרפ"ח (1928) וכן לנוכח הדמיון במטרת ההקדש (לטענתו), נראה שעסקינן באותו הקדש (ראו מסקנות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בכתב טיעוניו מיום י"ב באב תשס"ט – 2.8.2009 ומיום ה' באלול תשע"ג – 11.8.2013).
אנו נכונים לקבל את מסקנת הביניים של ב"כ היועץ המשפטי כי לנוכח הזהות בין שם המקדיש, תיאור הנכס המוקדש ומטרת ההקדש ותאריך הווקפיה שעליה מדבר כתב המינוי מיום י"ח לחודש טבת שנת תרפ"ח – (11.1.1928) יש להסיק כי אכן כתב מינוי זה עוסק בשטר ההקדש של הקדש גראף.
אולם דעתנו היא כי קיים ניתוק בשרשרת המסקנה העובדתית האמורה בעמדתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה:
לאור האמור בהחלטת בית הדין משנת תש"ו (1946) אין כל קשר בין כתב המינוי משנת תרפ"ח (1928) לבין שטר ההקדש המתייחס להקדש בית יהודה: הקדש בית יהודה אינו ההקדש נשוא כתב ההקדש המקורי משנת 1885 ואף אינו נשוא כתב המינוי משנת תרפ"ח (1928).
די באמור כדי להוכיח כי אין קשר בין שטר הקדש "משה גראף" משנת 1885 לבין הקדש בית יהודה משנת תש"ב (1942).
בנקודה זו נשוב ונציין שאין ספק כי בפנייה לבית הדין בהצעה למנות את האפוטרופסים ה"ה ט' סלמן וש' אשכנזי וי' קבטינסקי לאפוטרופסי "הקדש גראף", וכאשר התייצבו הנ"ל בפני בית הדין (בראשות הגרצ"פ פראנק זצ"ל) ומונו כאפוטרופסים של ההקדש ביום י"ח לחודש טבת שנת תרפ"ח – (11.1.1928), פעל בית הדין הרבני כדין במסגרת תקנות "כנסת ישראל", ובפועלם של אפוטרופסי ההקדש קיבלו על עצמם והכפיפו גם את הקדש גראף לסמכות בית הדין הרבני כחוק כאמור בתקנות 'כנסת ישראל' אף על פי שכונן תחילה בפני בית הדין השרעי.
די אפילו ברוב הנאמנים, ואין צורך בכולם (ועל אחת כמה וכמה במקרה כמקרה דנן שבו אכן הופיעו כולם), לקניית הסמכות, ומכאן ואילך היה זה בית הדין הרבני שמינה את האפוטרופוסים על ההקדש ופיקח על ניהולו ומטרותיו.
לכן, גם לו היה הקדש "בית יהודה" זהה להקדש גראף וגם לו כונן – עמו או בנפרד ממנו – לא בתש"ב אלא בתקופה העות'מאנית (ב־1885) בפני בית הדין השרעי, די היה בפעולות שנעשו בתרפ"ח (1928) כדי להכפיפו לסמכות בית הדין וכדי להיחשב ככינונו מחדש וכפי שסבר בית הדין האזורי מעיקרא, אלא שכאמור אנו סומכים את ידינו – לאחר בחינת הטענות וחומר הראיות – על מסקנתו של בית הדין האזורי שלפיה אין זהות בין השניים ולכן גם לאידך גיסא – אף לו קיבלנו את העמדה שלפיה הקדש גראף שנוצר בפני בית הדין השרעי לא כונן מחדש ולא הוכפף לסמכות בית הדין הרבני, עדיין הייתה עומדת בעינה המסקנה שהקדש בית יהודה חוסה בצל כנפי סמכותו של בית הדין.