אלא שמן העדויות והמסמכים שהוגשו "בסיבוב ההתדיינות" הראשון, עלה כי מלכתחילה פעלה המשיבה 2 להרחבת מעגל המתפללים והזמנת קהילת בעלזא על מנת לשפץ את בית הכנסת כאמור בהסכם, משני טעמים: גם מיעוט הקהל לאור שינויים דמוגראפיים, וגם הזנחת בית הכנסת ככל הנראה מהיעדר משאבים לתחזוקתו. ראה בענין זה מכתב ד"ר מוריס סיימון מיום 8.7.09
--- סוף עמוד 43 ---
מהמשיבה 2 אל העיריה (מכתב שהוגש והתייחסתי אליו בגדר סע' 8.6 לפסק הדין שבוטל); המכתב מוען כמכתב תשובה ליועהמ"ש לעיריה, בטרם נפל הסכסוך בין המבקש לבין המשיבה 2. הכותב מציין בו שועד בית הכנסת שמח על נכונות הקהילה (הכוונה לקהילת בעלזא – י.פ) לדאוג לתחזוקה שוטפת ותיקונים הכרחיים, ועל הבטחתם לכיסוי הוצאות שוטפות שכן משך שנים חרף פניות הועד לא הקציבו העיריה אף לא המועצה (הדתית) ולו פרוטה לבית הכנסת. ואלמלא ההסכם היה גורל המפלס העליון כגורל בית המדרש שבמפלס הרצל, בקומת הקרקע שהוכרזה כמבנה מסוכן.
המטרה של שמירת יכולת השימוש בבית הכנסת לתועלת הזרמים כולם הנה ללא ספק ראויה (אם לשיטת העיריה והאגודה אשעה – המבקש מצדו מדגיש שתחת ניהולו אכן פתוח בית הכנסת לכל הזרמים); אך מה הועילו חכמים בתקנתם – אם אותו בית כנסת הלך והוזנח מהלך השנים עד שהתמעטו הבאים בשעריו? כאמור, לעניין זה תרמו הן השינויים הדמוגראפים אך כנראה גם מצבו התחזוקתי של בית הכנסת; כעולה מן הראיות שבאו בפני בגלגולו הקודם של התיק, ולא חל בהן כל שינוי.
ד. הדין מחייב אפוא התוצאה אליה הגעתי לאור ההסכמות הדיוניות בדבר מעמד המבקש כמחזיק והתאמת ההליך, בשלוב התוצאה ביחס ליסוד הבעלות והחזקה בדין. הצדק – אינו מונח באופן מלא בכיסו של איש מבעלי הדין. אף זה הנו שיקול, ואף נכבד, שלא לעשות צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.
יואב פרידמן