לאור האמור לעיל, טענת המערערת, לפיה מתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר מונע מהמשיבה לחזור בה מן ההקדש, פוגעת בעקרונות היסוד של דיני הצוואה. משמע, קבלת טענה זו תביא, למעשה, לשלילת זכותו של המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה על פי סעיף 27(ב) הנ"ל. יתרה מזו, קבלת טענת המערעת משמעותה הפיכת ייפוי הכוח להתחייבות עצמאית, העוקפת את הוראות חוק הירושה, וזאת על אף העובדה שייפוי כוח הוא אך ורק מכשיר הבא להבטיח זכותו של אחר. והרי כבר בע"א 283/67 הנאמנים לנכסי א' רפיח ו-ד' בורקין, פושטי רגל נ' מדינת ישראל ואח' [6], נפסק בעמ' 137:
"מתן ייפוי-כוח בלתי חוזר אינו מעלה ואינו מוריד, שהרי כל ענין מתן ייפוי הכוח הוא טפל לעיסקה גופה. הוא בא כמכשיר בלבד לביצוע העיסקה, ולשם הבטחת ביצוע ההסכם".
יתרה מכך, עם ביטול שטר ההקדש כדין אין כל תוקף לייפוי הכוח. בהקשר לכך נפסק בע"א 404/84 י' סעתי נ' פ' סעתי ואח' [7], בעמ' 488:
"ייפוי הכוח אינו יוצר את הזכות. הוא רק מכשיר לביצועה. אם העיסקה
המקנה את הזכות אינה תקפה, בין שמלכתחילה לא הוקנתה כדין ובין משום שבוטלה כדין, אין זכות לנהנה, ואין מניעה לבטל את ייפוי הכוח".
לא זו אף זו, בייפוי הכוח האמור נכתב כי -
"יפוי כח הוא בלתי חוזר ואינו ניתן לביטול הואיל וזכויות צד שלישי דהיינו הישיבה תלויות בו מאחר והישיבה התחייבה כלפי בהסכם מיום כ"ג בניסן תשל"ד (15.4.1974) התחייבויות שונות לפיו ועל כן אינו ניתן לביטול".
--- סוף עמוד 281 ---
בסיכומיו מציין בא כוח המערערת, שההסכם מיום 15.4.74הינו זיכרון הדברים בין המשיבה למערערת, אשר קדם לשטר ההקדש. במצב דברים זה התחייבותה הבלתי חוזרת של המשיבה אשר צוטטה לעיל מתייחסת, לכאורה, להסכם אשר קדם לשטר ההקדש הנדון בערעור זה. מכאן, שאך ורק לגבי הסכם זה הייתה מתעוררת השאלה, האם אכן זכויות צד שלישי תלויות בו והאם מנועה המשיבה מלחזור בה מן ההקדש.
אשר-על-כן הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסך 000, 6ש"ח.
הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.
השופט א' גולדברג: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מלץ.
ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ג (20.6.93).