ו. הנתבעים הוסיפו וטענו כי צו הפיקוח איננו חל על התקופה שמיום 22.2.07 ועד ליום 21.2.08. נטען כי בשנת 2007 תוקן צו הפיקוח הישראלי, מבלי שנערך תיקון מקביל בנספח 10 לתקנון המועצות המקומיות, מצב שתוקן רק ביום 21.2.08 בצו מתקן. בהחלטת האישור נדחתה טענה זו תוך שנקבע כי נספח 10 לתקנון המועצות המקומיות קובע כי צווי הפיקוח יחולו "כפי תוקפם בישראל מעת לעת..." ולפיכך, שואב התקנון כל שינוי שחל בחוק הישראלי, במועד בו הוחל, ואין כל צורך לתקנו כל עת שחל תיקון בחוק הישראלי.
ז. נדחו גם טענותיהם "הכלכליות" של הנתבעים לענין עלות מתן השירותים לנתבעים. צוין כי משנקבע כי צו הפיקוח חל על שירותי הנתבעת, אין הנתבעים רשאים לגבות דמי טיפול העולים על דמי הטיפול המרביים שנקבעו בצו, ואין עוד רלוונטיות לטענותיהם לענין עלות מתן השירותים. בבחינת למעלה מן הדרוש צוין, כי לא הובאו נתונים לגבי עלות מתן השירותים לנתבעים, ולא הוכח כי הם נדרשים לבצע פעולות נוספות מעבר לנדרש מחברות משכנות אחרות הגובות דמי טיפול על פי הדין.
ח. לסיכום נקבע, כי קיים בסיס לכאורי לטענת התובע המייצג כי הנתבעים גבו ממנו ומיתר חברי הקבוצה סכומים העולים על המותר בצו הפיקוח, שלא כדין. בהמשך לכך נקבע כדלהלן:
הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא כל מי ששילמו לנתבעים, או למי מהם, תשלומים בגין השירותים הבאים המנויים בצו הפיקוח: שירותי העברת זכויות, התחייבות לרישום משכנתא ומתן אישור זכויות, וזאת החל מיום 3.1.04 ועד ליום הגשת התובענה;
עילות התביעה יהיו הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט, וזאת בזיקה לחוק הפיקוח ולצווי הפיקוח שהותקנו מכוחו;
הסעדים שאושרו הם מתן צו המורה לנתבעים לחדול מגביית תשלומים שלא כדין ולפעול בהתאם לצו הפיקוח, וכן השבת הסכומים שנגבו ביתר מחברי הקבוצה.
ההליך הדיוני לאחר החלטת האישור
3. לאחר החלטת האישור ובטרם פורסמה הודעה על מתן ההחלטה, הגיש התובע המייצג בקשה לתיקון הגדרת הקבוצה. בהחלטה מיום 17.7.13 נעתרתי לבקשה והוריתי על תיקון הגדרת הקבוצה באופן שזו תכלול את כל מי ששילמו לנתבעים, או למי מהם, תשלומים בגין השירותים שנמנו לעיל, וזאת החל מיום 3.1.04 ועד ליום פרסום ההודעה על החלטת האישור (19.8.13). הודעה על החלטת האישור פורסמה כנדרש ואיש מחברי הקבוצה לא הודיע על רצונו שלא להיכלל בקבוצה.
4. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת האישור, שבעקבותיה עוכב ההליך למשך מספר חודשים על מנת לאפשר לצדדים לבחון אפשרות להסדר פשרה הן לגבי העבר והן לגבי העתיד (החלטת בית המשפט העליון מיום 17.12.13). הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה, ובהחלטת בית המשפט העליון מיום 9.4.14 (כב' הנשיא, כתוארו אז, א' גרוניס) נדחתה הבקשה לרשות ערעור מבלי להידרש לטענות הצדדים לגופן (רע"א 3618/13) [פורסם בנבו].