--- סוף עמוד 51 ---
120. לטענת הנתבעות, במסגרת גמר החשבון שילמה לתובע את מלוא ימי החופשה שלהן הוא זכאי (סעיפים 97-103 לתצהיר מר קידר; נספחים 13-15). לטענתה, במועד סיום עבודתו היה זכאי התובע ל-101.1 ימי חופשה שאותם קיבל כאמור במסגרת שכר חודש יוני 2014.
לטענת הנתבעת, כעולה מחישוב שערכה ואשר פורט במסגרת נספח 13 לתצהיר מר קידר, יתרת הפתיחה של שנת 2014 עמדה על 222.5 ימים שממנה הופחתו 97 ימים בשל הוראת ההפחתה שניתנה בסוף שנת 2009. הנתבעת הסבירה כי התובע היה זכאי ל-23 ימים בשנה כאשר בתום שנת 2009 עמדה יתרת החופשה על 166 ימים מתוכם הייתה זכאית להפחית 143 ימים, אך לפנים משורת הדין, הותירה מכסה של 3 שנים אחרונות (לפני 2009), היינו, 69 ימים וקיזזה רק 97 ימים. עוד טוענת הנתבעת כי ימים שקוזזו לתובע כחופשה וכאשר בדיעבד התבררו כמחלה, הוחזרו אליו.
121. כעולה מתלוש השכר לחודש יוני 2014 עמדת הנתבעת הייתה שהתובע זכאי לתשלום בעבור 103 ימי חופשה המסתכמים בסך של 147,477.46 ₪. הנתבעת לא שילמה סכום זה מכוח טענת הקיזוז שלה טענה. לפיכך, אין למעשה מחלוקת לעניין זכאות התובע לסכום זה. מכאן, שהמחלוקת נוגעת ל-82.25 ימי החופשה הנוספים שלהם טען התובע כאמור כי לא נתאפשר לו לנצלן.
122. מר גולדפדן העיד כי מכסת חופשתו הצבורה (נכון למועד עדותו בחודש 11/16) עומדת על כ-100 ימים (עמ' 107 לפרוטוקול). הנתבעת טענה כי דבריו אינם נכונים והציגה לראיה תלוש לחודש מאי 2016 שבו מופיעה יתרה של 44 ימים. הגב' זעפרני העידה כי ניתנה הוראה לניצול ימי חופשה עודפים וכי לא תתאפשר צבירה, אך הודתה כי בפועל לא נעשתה מחיקה עד לאחרונה (סוף שנת 2016-תחילת שנת 2017). ואילו מר מנדלוביץ טען שבשנת 2009-2010 הייתה החלטה להפחית את ימי החופשה, אך הגורם שערך את תלושי השכר לא עשה כן בפועל (עמ' 142 לפרוטוקול).
123. שקלנו את עמדות הצדדים וקיבלנו את עמדת התובע. אין מחלוקת שעד להגשת תביעה זו לא טרחה הנתבעת לתקן את צבירת החופשה בתלושי השכר. כך עשתה הן לתובע והן לעובדים נוספים (תלושי שכר מנדלוביץ; נספח 24 לתצהיר קידר). מכאן, גם אם הייתה הנחייה כלשהיא בשנת 2009, גילתה הנתבעת דעתה כי מבחינתה מדובר ב"הלכה ואין מורין כן". משמדובר בזכות המבוססת על הסכם וכאשר לא פעלה הנתבעת למימוש הפחתת ימי החופשה גם אצל עובדים נוספים, לא מצאנו כי נסתרה טענת התובע לזכאותו.