פסק דין
השופט ש' לוין:
1. ביום 3/1/82 הגיש המשיב ערעור מס הכנסה וכשהמערער, הוא פקיד השומה, לא הגיש הודעה המפרטת את נימוקי השומה לא במועד ולא בכלל, עתר המשיב ביום 12/3/82, לקבל את ערעורו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה, כנראה באותו תאריך, על הזמנת בעלי הדין לדיון ועוד לפני שזה נתקיים, ביום 24/3/82, הגיש המערער את ההודעה הנוספת וביום 26/3/82 הגיש בקשה להארכת המועד להגשתה. בתצהיר שניתן לתמיכה בבקשה זו נטען, שהמערער נזקק לצורך הכנת ההודעה, לעותק הביקורת שנערכה על ידי אנשיו והעותק שנמצא בידיו לא היה קריא ועד שקיבל
--- סוף עמוד 3 ---
עותק קריא, כבר חלף המועד. בית משפט קמא סירב להאריך את המועד ונעתר לבקשת המשיב לקבל את הערעור בהסתמכו על הלכת בית משפט זה בהמרצה 501/62 פד"י י"ז(1) עמ' 7. המערער משיג לפנינו על פסק הדין.
2. כשביקש המערער לקבל את ערעורו, כבר חלף המועד להגשת הודעת נימוקי השומה והמשיב היה זכאי לפסק דין המקבל את הערעור, כאמור בתקנה 7 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978 (להלן: תקנות מס הכנסה). בכך נשתנתה התקנה האמורה מתקנה 8 לתקנות בית משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), 1941, שלעניינה גם אם לא הוגשה הודעה המפרשת את נימוקי השומה, שומה היה על בית המשפט להזמין את בעלי הדין לדיון. השווה ע"א 109/62, פד"י ט"ז 1829.
3. בע"א 329/81 (בר"ע 252/80) החליט בית משפט זה, ברוב דעות, להחיל גם על ערעורי מס הכנסה את ההלכה הפסוקה לפיה כל עוד לא ניתן פסק דין מחוסר הגנה, רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה, אפילו עבר המועד להגשתו ופסק דין לא יינתן נגדו. אך יש להטעים שבאותו עניין כבר נמצאו נימוקי השומה בתיק, שעה שבית המשפט דן בבקשה לקבלת ערעורו. פרקליט המשיב ביקש לשכנענו שנפלה טעות הלכתית בפסק הדין האמור וכי נתעלמה לו לבית משפט זה הלכה קודמת בעניין זה: ע"א 109/62 הנ"ל וגלגולו הנוסף בהמרצה 533/62 פד"י י"ז 561. איני מוצא מקום להתייחס לטענה זו, משום שגם אם עומדת הלכת ע"א 329/81 על תילה, שונות הן העובדות שנדונו בה מעובדות המקרה הנוכחי.
4. המרב שהמערער יכול אולי לטעון לפנינו, הוא שדינו כדין נתבע במשפט אזרחי שלא הגיש כתב הגנה. נתבע כזה שלא הגיש כתב הגנה, אינו מוזמן לדיון, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראה היום תקנה 97(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לשעבר תקנה 102(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963), שלא היו קיימים במקרה שלפנינו. כשדן בית המשפט בבקשת המשיב שערעורו יתקבל, לא נמצאו בתיק נימוקי השומה ולפיכך היה המשיב זכאי שערעורו יתקבל: המרצה 501/62 פד"י י"ז עמ' 7 הנ"ל. ברם, תקנה 102(ב) לתקנות הנ"ל לא חלה בענייננו וזכותו של המשיב לקבלת הערעור קמה לו כבר ביום 12/3/82 מכוח תקנה 7 לתקנות מס הכנסה.
5. לא הובא לפני השופט המלומד שום טעם ולא כל שכן טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ההודעה. השופט המלומד עיין בעותק הביקורת שהוצג לו ומצא שהוא קריא ומכל מקום יכול היה המערער לדאוג לקבלת עותק קריא במועד. המערער אינו משיג על החלטת השופט בעניין זה ובצדק.
--- סוף עמוד 4 ---
הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד 1,500,000 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.
השופט ברק:
1. הלכה פסוקה היא, כי בהליך המתנהל על פי תקנות סדר הדין האזרחי, אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור, ואין להתייחס אליו כלא היה. על כן, אין התובע זכאי, בנסיבות אלה, לפסק דין בהעדר הגנה (ע"א 109/51 פד"י ו, 677; המ' 501/62 פד"י י"ז, 1, 7; ע"א 165/63 פד"י י"ז, 1, 1753; ע"א 430/74 פד"י כ"ט, 1, 288). הלכה זו החלנו ברוב דעות, גם בהליך המתנהל לפי תקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978, תוך שפסקנו, כי רשאי פקיד השומה להגיש את נימוקי השומה, אפילו עבר המועד הקבוע בתקנות, ודינו כדין מי שהגיש את נימוקי השומה בזמן ועל כן אין ליתן במקרה כזה נגד פקיד השומה פסק דין מחוסר הגנה (ע"א 329/81 (לא פורסם)). בנחתנו את ההלכה האמורה – הן זו הכללית והן זו החלה בענייני מס הכנסה – עמדנו על כך כי "בסיסה העיוני של הלכה זו אינו נקי מספקות", שכן ניתן לומר שאין היא מקיימת את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, הלכנו בעקבותיה, הן משום שלא נתבקשנו לסטות ממנה, והן משום ש"כוחה של ההלכה בהגיונה". על הגיון זה אמרנו (בע"א 329/81):
"משהוגש כתב הגנה, הרי הוא מצוי בפני בית המשפט ויהיה זה מלאכותי ליתן פסק דין תוך יצירת פיקציה כי כתב ההגנה איננו. זאת ועוד: נעילת שערי בית המשפט בפני נתבע אינה עניין של מה בכך, וקשה לראות צידוק במתן אפשרות לתובע לקבל פסק דין לטובתו, כאשר ברור מהנסיבות, שהנתבע מתגונן נגד התביעה."
עתה, קמה ומתעוררת השאלה, עד כמה נהיה מוכנים להרחיב הלכה זו, ועד כמה נאפשר סטייה נוספת מכללי הדיון הראויים. מוצאים אנו עצמנו במלכוד, שכן אם נרחיב את ההלכה על פי הגיונה הפנימי, נתרחק מרחק נוסף מהמבנה הרגיל של סדרי הדין הראויים, ואף נעודד בכך, בעקיפין, זלזול בתקנות ובהגיונן הפנימי. עם זאת, נמצה עד תום את הגיונה הפנימי של אותה הלכה, חרף קשייה העיוניים. לעומת זאת, אם נסרב להרחיב את ההלכה, נגן על כללי הדיון הרגילים ועל המדיניות העומדת ביסודם, אך נמצא עצמנו יוצרים הבחנות ללא הבדלים, תוך שבירת הגיונה הפנימי של ההלכה. אכן, בסופו של דבר עניין לנו בשאלה של מדיניות משפטית, המחייבת אותנו להציב גבול מסויים על אותה קשת אין סופית של אפשרויות, שרק חלק מהן הובאו לתשומת לבנו, ורובן ככולם הן פרי מציאות החיים המשתנים, העולים על כל דמיון ומחשבה צרופה.
2. מחד גיסא, ניתן לטעון כי יש למצות את מלוא הגיונה של ההלכה. על פי גישה זו, אין נפקא מינה מתי הוגשו נימוקי ההחלטה, ובלבד שהיו בפני בית המשפט בטרם ניתן פסק הדין. מאידך גיסא, יש לציין כי כללי הדיון הרגילים מובילים לכיוון ההפוך. נוצר מתח פנימי הולך וגובר בין אותו הגיון פנימי המביא להרחבת ההלכה, לבין כללי הדיון הרגילים המובילים לכיוון ההפוך. עלינו "להוריד את המתח" הזה, שכן אין לשכוח כי הבסיס הנורמטיבי לפעולתנו השיפוטית הן התקנות, וקיים גבול אותו אין לחצות.
3. השאלה היא, איפוא, אם על אותה קשת נרחבת של מצבים משתנים, קיימת "נקודה גיאומטרית" אשר ניתן לזהותה במידת ודאות סבירה, ואשר ממנה והלאה לא נהיה מוכנים יותר להתרחק מדרישות התקנות? היש אמת מידה, אשר על פיה עד לשלב מסויים נהנה מוכנים לנקוט בגישה "ריאליסטית" ומציאותית, תוך התרחקות מהפיקציה כי כתב ההגנה "אינו קיים", אך מאותו שלב ואילך נחזור אל הגישה "הנורמטיבית", ונתעלם ממה שלא צריך היה להתקיים? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. ניתן למקד "נקודה גיאומטרית", וניתן לגבש אמת מידה, אשר על פיה עד לשלב מסויים נאפשר התחשבות בכתב הגנה או בנימוקי שומה שהוגשו באיחור וללא הרשאה כדין, ומאותו שלב ואילך לא נתחשב בהם עוד. לדעתי, "הנקודה הגיאומטרית" היא המועד בו דן בית המשפט בראשונה בבקשה ליתן פסק דין בהעדר כתב הגנה, או המועד בו הוא דן בבקשה לקבלת הערעור מחמת אי הגשת הודעת נימוקי שומה. עד לדיון זה, קובעת המציאות האובייקטיבית. אם הוגש כתב הגנה או הוגשו נימוקי שומה, יתחשב בהם בית המשפט ויתן פסק דין על יסוד התחשבות זו. אך אם בעת הדיון הזה טרם הוגשו, הלכה למעשה, כתב ההגנה או נימוקי השומה, על בית המשפט ליתן פסק דין כמבוקש. אכן, לפי תקנה 7 לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), מן הדין הוא ליתן במקרה כזה מיד, פסק דין לטובת המערער, ללא שום צורך בהזמנת הצד השני לדיון בבקשה. לפי תקנה 97(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי – שאינה חלה בענייננו – בהעדר טעם מיוחד, מן הדין ליתן מיד פסק דין כמבוקש. על כן, אם השופט פועל כדין, ומקבל את התביעה או הערעור, ולאחר מועד זה מוגש כתב הגנה או מוגשים נימוקי השומה, אין מתחשבים בהם, שכן הוחמץ המועד. הוא הדין, אם השופט פעל שלא כדין, ותחת ליתן פסק דין כנדרש, הוא הורה בטעות להזמין את הצד השני לדיון בבקשה, וביני לביני הוגש כתב ההגנה או הוגשו נימוקי השומה. אף במקרה זה הוחמץ המועד. בעת בה ישב בית המשפט לדון בבקשה (ליתן פסק דין ללא הגנה או לקבל הערעור בהעדר נימוקי שומה) נתגבשה זכותו של התובע או המערער לקבל פסק דין לטובתו. כפי שנקבע בע"א 329/81, קבלת נימוקי שומה שהוגשו באיחור אפשרית היא מכוח שיקול הדעת השיפוטי הנתון לשופט בשאלה אם ליתן פסק דין בהעדר נימוקי שומה אם לאו. והנה, בענייננו, לו היה מופעל שיקול דעת שיפוטי זה כדין, היה אותו צד זוכה בפסק הדין המגיע לו. טעות בשיקול הדעת לא צריכה למנוע ממנו את שהיה זכאי לו. על כן,
--- סוף עמוד 6 ---
במקום שבו בשל טעות לא ניתן פסק הדין שצריך היה להינתן, יש לדון בבקשה לפי המצב שהיה קיים ביום בו הגיעה הבקשה לראשונה לעיונו של השופט, תוך התעלמות מאירועים שקרו לאחר מכן.
4. סיכומו של דבר: מכיוון שבמועד הראשון בו הובאה הבקשה לעיונו של בית המשפט המחוזי, טרם היו בפניו נימוקי השומה, צדק השופט בהחלטתו להתעלם מנימוקי השומה שהוגשו במאוחר. מטעם זה מצטרף אני לפסק דינו של חברי, השופט ש' לוין, כי דין הערעור להידחות.
השופטת ש' שטרסברג-כהן:
אודה, כי תחילה ניסיתי להרחיב את ההלכה שנקבעה בע"א 329/81 ע"י חברי הנכבד השופט א' ברק ולמצות את מלוא הגיונה, באופן שאם נמצאים נימוקי ההחלטה בפני בית המשפט בטרם ניתן על ידו פסק דין, בל יתעלם מהם.
לאחר שקראתי חוות דעתו של חברי הנכבד, השופט ברק, שוכנעתי כי ראוי להציב גבול להרחבת ההלכה על מנת להגן על כללי הדיון הרגילים ועל המדיניות העומדת ביסודם, וכי בנסיבות המקרה הנדון נמצאים אנו מעבר לאותו גבול.
התוצאה היא, שאני מצטרפת לדעתם של חברי הנכבדים, כי דין הערעור להידחות.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ש' לוין.