6.2.2 חשיבות השיקום במקרה של תאגידים
במקרה שלפניי הנימוק המרכזי לתמיכה בהסדר הטיעון היה השיקום שעברו הנאשמות והשינוי בבעלות. שני הצדדים הדגישו כי מדובר למעשה באותן ישויות משפטיות, אותה "קליפה", אך בתוכן שונה לחלוטין. גם בהקשר של ענישה ושיקום מציבים דיני התאגידים לצד דיני העונשין שיקולים שונים מאלו המתעוררים כשמדובר בבני אנוש, המביאים למסקנה כי במקרה של תאגידים שפשעו יש להעדיף את עקרון השיקום. וזאת ממספר טעמים, עליהם אעמוד להלן:
6.2.2.א. העונש היחיד שניתן להטיל על תאגיד הינו קנס
אחד ההבדלים המהותיים בין תאגיד לבין אנוש הוא שתאגיד אינו יכול לשאת בעונש החמור יותר הקיים בספר החוקים – הוא עונש המאסר (ראו לעניין זה פרק 5.3.2 לעיל על מדיניות הענישה בעבירות שבוצעו רק בידי תאגיד). מכאן, כפי שציינתי, קשה לעמוד בעקרון ההלימה כאשר העונש היחיד, במצב המשפטי כיום הינו עונש של קנס. כשזה מצב הדברים, ברי, כי יש להעדיף את עקרון השיקום.
בעבירות הקרויות עבירות "צווארון לבן" נקבע כי כעקרון יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני השיקום, ולהטיל עונשי מאסר בפועל, זאת, הן לאור החומרה בעבירות אלו, הן לאור העובדה שבמרבית המקרים מי שביצעו עבירות אלו נעדרו עבר פלילי קודם, והסיכוי כי יחזרו לפשוע הינו נמוך, כך שאין משמעות אמיתית לשיקום בהקשר זה. כפי שציין כב' השופט מני מזוז בעניין בר זיו, בפסקה 21 לפסק דינו:
"אכן, סעיף 40ד(א)לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם שקבע מטעמי שיקום, ואולם בענייננו לא היה כל צידוק לכך.
הלכה פסוקה היא כי בענישה בגין עבירות שוחד, יש להעניק מעמד בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ואין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום .... זאת, בין היתר, מאחר שכמו המשיב בענייננו, רוב המעורבים בעבירות שוחד ובעבירות "צווארון לבן" אחרות אינם "עבריינים מועדים", אלא אנשים נורמטיביים וחסרי עבר פלילי שאינם עבריינים "טעוני שיקום", והסיכון שיחזרו לבצע עבירות בכלל, ועבירות מהסוג שבגינו הורשעו בפרט - נמוך ממילא. לכן, בעבירות כאלה יש ליתן כאמור משקל מכריע לשיקול של הרתעת הרבים, בבחינת "למען יראו וייראו"".
אולם, במקרה של תאגיד, העונש היחיד שניתן להטיל עליו בגין העבירה שביצע הוא קנס. לאור הקשיים שבהטלת קנס משמעותי על תאגיד, יש, דווקא במקרה של תאגידים שעברו עבירות מסוג זה, בנוסף לקנס סביר, להתמקד בשיקום (ראו לעניין זה: לבני, עבירות צווארון לבן, החל בעמ' 39, עוד ראו: ע"פ 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון, פסקאות קיא-קכא (פורסם בנבו, 2014). עמד על כך Henning, Corporate Punishment, בעמ' 87, המחבר מבהיר כי בנוסף להיקף הכספי של הקנס, שלעיתים אינו הולם את גובה הנזק, בכל מקרה מדובר בכספם של בעלי המניות כך שהחברה כחברה אינה נענשת, אלא בעלי המניות במועד תשלום הקנס. לאור הדברים הללו, סבור המחבר, שיש לעשות שימוש בדין הפלילי כדי לשקם את התאגיד במובן של שינוי התרבות הארגונית, כך שמה שקרה לא יישנה. לדבריו (שם):