433. מחקירתו הנגדית של מר קרלינסקי עלה כי בהודעתו ברשות היה נחרץ יותר, ומסר ששי מסר כי יש הפצות החליטה לא לגשת (ראו עדות מר קרלינסקי, בעמוד 448). גם אם אניח לטובת ההגנה את הגרסה ההחלטית פחות, הקרובה יותר למועד בו התקיימה השיחה, אין בדברים כל אינדיקציה מזמן אמת לשינוי בעמדתה של יש הפצות ביחס לפגישות שהתקיימו בין הצדדים, כפי שפורטו לעיל, ובהן הייתה תמימות דעים בין כל הנוכחים.
434. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המאשימה, כי שיחה זו יצרה ודאות גדולה יותר באשר לפעילות יש הפצות, וכי די בכך על מנת לגבש הסדר כובל. המדובר בהערכה, של גורם שאינו הבכיר ביותר ביש הפצות, אשר נתבקש לבוא בדברים עם הגורם הבכיר ממנו. קשה לחלץ ממנה ערך מוסף במשקל כזה, העשוי לבסס, כשלעצמו, ממצא בדבר שכלולו של הסדר כובל.
435. בכך אין כדי לגרוע מן האמור לעיל, בכל הנוגע לתוכן הפגישות שהתקיימו בין הסיטונאים. אוסיף, כי בהודעתה ת/7 , אמרה גב' חבז (בעמודים 9 – 10), כי שי מסר לה שלא ייגש למכרז, והיא מסרה לו כי היא לא תיגש למכרז. דברים אלה תומכים בתמונה העולה לגבי הפגישות. הם מלמדים על כך שיש הפצות הייתה, על פי אמות המידה עליהן עמדתי, צד להסדר כובל לעניין מכרז משכ"ל ; כן ראו בהודעתה ת/9, בעמודים 2 – 3, 15, שם עולה כי הגב' חבז ידעה בזמן אמת שיש הפצות לא תיגש למכרז; לידיעה בזמן אמת של מר מן-דעלי כי כל הסיטונאים מתכוונים שלא לגשת למכרז, ראו גם שיחה בין מר קרלינסקי לבין מר מן-דעלי, ת/379 (19.5.13), בעמוד 1 ; עדות מר מן-דעלי, בעמוד 533.
436. מעבר לנדרש אעיר, כי יש ממש בטענת המאשימה כי גם אם יש הפצות לא הייתה מודיעה לאחרים על כוונתה שלא לגשת למכרז, די בעובדה שהייתה נמען של מסרים של שאר הסיטונאים שלא לגשת למכרז, כפי שהיה בפגישות עליהן עמדתי, כדי להפוך אותה לצד להסדר הכובל. צודקת המאשימה בטענתה, כי הסדר כובל אסור, גם אם בגדרו רק צד אחד מגביל את עצמו (ראו הגדרת הסדר כובל בסעיף 2(א) לחוק התחרות, הדורשת כי יהיה מדובר בהסדר לפיו "אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו ...."). מודעותה של יש הפצות להגבלות שנטלו על עצמם סיטונאים אחרים עולה מעצם השתתפותה בפגישות, כמפורט בהרחבה לעיל .
437. בשולי עניין זה יוער, כי שי נקלע גם כאן לקושי בחקירתו, כאשר הכחיש את השיחה עם מר קרלינסקי (ת/33, בעמוד 6). לאחר שהוצגה לו השיחה הנ"ל, תשובתו השתנתה ל"לא זוכר" (שם, בעמודים 6 – 7). על רקע זה מעניין לציין, כי בעדותו בפניי, בחלוף שנים, לפתע זכר שי את השיחה עם מר קרלינסקי, ועתה טען (בעמוד 1312) כי "אני לא אמרתי לו כלום, אני אמרתי לו זה לא ענייני או משהו בסגנון הזה או זה מעל הראש שלי או אני לא אחראי על התחום הזה ביש הפצות. וזהו". משקלן של טענות כבושות אלה, לאחר שנים ארוכות, נמוך ביותר, אם בכלל. הוא נופל בבירור ממשקל דבריו של מר קרלינסקי, אשר דיווח בזמן אמת על תוכן שיחתו עם שי.