בע"פ 437/82 אבו נגד מד"י, לז (2) 97 נקבע:
"הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה בה דוגלת התביעה."
עדות נוספת שהובאה על ידי ההגנה מחזקת לכאורה את תאוריית ההפקרה של הזוג ליפקין, וכוונתי לעדותו של
מר בצלאל שליו, עד הגנה מספר 3.
עד זה הופיע כעד הגנה לראשונה בפרשת ההגנה מבלי שלתביעה או למשטרה היה מושג על קיומו טרם עדותו בפני.
לפי עדותו של עד זה, ביום התאונה הוא נהג מבאר-שבע לעיר ירוחם שם הוא מתגורר והסיע ברכבו את ילדיו.
במהלך הנסיעה הבחין ברכב פגוע במרכז הכביש ונעצר עם רכבו מקביל וקרוב לרכב הפגוע שם הבחין לדבריו באישה פצועה ומדממת. מאחר וילדיו הגיבו בהיסטריה למראות, הוא התקשר למד"א ועזב את המקום מבלי שיצא כלל מרכבו לא לפני שראה בצד הדרך משמאלו רכב לבן ארוך שחונה בצד הדרך ואדם החובש כיפה נכנס לאותו הרכב ונוסע מהמקום.
זו תמצית העדות שמסר מר בצלאל אשר הסביר כי הוא רב בישוב ירוחם.
מאחר והתביעה לא הצליחה להבין מהיכן הגיע לפתע עדות ראייה זו מבלי שבוחן המשטרה ידע על קיומה, חקר ב"כ המדינה את העד בכיוון זה.
לדברי העד הוא מיוזמתו החליט לברר מי האישה שראה פצועה ברכבה בתאונה וגילה כי היא מאושפזת בבית החולים והחליט ללכת לבקרה.
" ש. ובבית החולים אתה סיפרת את מה שראית.
ת. לא. בבית החולים אני באתי רק לדרוש לשלומה.
ש. כן.
ת. ובאותו זמן שאני נכנסתי, יצאו משם איזה חוקרים מהמשטרה והתעניינתי מה קרה.
ש. אוקיי. ואז החוקרים סיפרו לך מה קרה?
ת. לא, אז שאלו אותי האם אני ראיתי. סיפרתי שהגעתי אחריו.
ש. למי סיפרת את זה?
ת. למי ששאלה אותי.
ש. מי שאלה אותך?
ת. אינני זוכר.
ש. אתה לא זוכר מי שאל אותך.
ת. משפחה או משהו.
ש. משפחה?! ואז מתי שאלו אותך את זה, באותו יום?
ת. בבית החולים. ואז אני אמרתי שאת מה שאני סיפרתי להם, אם ירצו אני אבוא ואספר את כל מה שצריך."
כך בפרוטוקול בעמוד 687 ובהמשך:
"ש. רגע... אבל, אתה אומר, אם הבנתי אותך נכון, הרכב שעמד בצד ועזב את המקום באותו רגע לא ייחסת לו חשיבות, נכון?!
ת. אמת.
ש. אז למה מצאת לנכון לספר את זה בבית החולים?
ת. שאלו אותי מה ראיתי וציינתי את מה שראיתי.
ש. אוקיי ומאז אף אחד לא אמר לך ללכת למשטרה ולספר את זה.
ת. נכון.
ש. ולמה אתה רואה צורך היום לספר את זה?
ת. ביקשו ממני, העורך דין ברקוביץ' התקשר אליי, ביקש שאני אספר את מה שראיתי ואם יש צורך בזה, אם זה עוזר, אני מספר".
כך ממשיך העד בעמוד 688 של הפרוטוקול.
לאחר שהסתיימה חקירתו הנגדית של עד זה שאל בית המשפט שאלת הבהרה לעדות שנשמעה:
"בצלאל שליו: אני אחזור שוב, אני לא ציינתי מיקום מדויק: כשאני עולה בעלייה ובעלייה אני רואה את הרכב הלבן הפגוע, אני אישית עצרתי מאוד סמוך; חלון-ליד-חלון. כשאני עולה לפני הרכב, בצד שמאל הרכב שציינתי, לא אוכל לקבוע מקום מדויק, ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול, זה היה כשאני עולה כבר אחרי הסיבוב אני עולה ובצד שמאל, היה רכב קרוב לאזור, לא ממש קרוב למקום הרכב הפגוע.
כ"ה אלון אופיר: באיזה מרחק?
בצלאל שליו: יכול להיות 10 מטרים, אז לא אוכל... לא קבוע בזיכרוני המיקום המדויק, לא אוכל לציין מיקום מדויק. מה שציינתי בהתחלה.
כ"ה אלון אופיר: אז אם בעצם אני מבין נכון את העדות של אדוני, בעצם הרכב הלבן הארוך הזה שאני מדבר עליו, הוא נמצא בכלל מאחורייך בזמן שאתה עוצר במקביל לרכב הפצוע. אם הוא נמצא מאחורייך, איך אדוני רואה מי נכנס לרכב ברגל? האירוע מתרחש בכלל במרחק, לפי הערכתך, של כעשרה מטרים מאחורייך, אז איך?
בצלאל שליו: הגעתי למקום, עמדתי וראיתי את מה שקורה וזה מה שראיתי.
כ"ה אלון אופיר: טוב."
בהמשך לשאלות אלה ביקש התובע להשלים עוד מספר שאלות בנושא וכך הגיב העד:
" ש. אתה מתקדם, מסתכל תחילה אל תוך הרכב של הנאשמת – רואה אותה פגועה.
ת. נכון.
ש. אוקיי. אחר כך אתה מסתכל לעשרה מטר האלה ורואה...
ת. מה עשרה מטר? זה היה לפני...
ש. אז תסביר לי, זה מה שאני רוצה.
ת. אני אחזור שוב: כשאני עולה למקום, אני רואה באמצע הכביש רכב פגוע ולצידו לכיוון שלי עומד רכב. תוך כדי כשאני מגיע, אז הוא עולה לרכב ונוסע.
ש. מה זה תוך כדי שאתה מגיע? לנאשמת?
ת. למקום, לאוטו.
ש. היית בעצירה, היית בנסיעה, מה? תדבר למיקרופון, אנחנו צריכים שזה יהיה כתוב.
ת. אתה שואל פרטים שלאחר שנתיים להיזכר בהם, הם... זה לא קל. אתה רוצה שאני אגיד דברים שנראה לי ואחר כך יהיה כל מיני...
ש. אתה אמרת שמה שאתה ראית, אתה יכול להעיד על זה בהחלטיות.
ת. מה שאמרתי, אמרתי ואני לא יודע מעבר, אתה רוצה עוד פרטים מדי לרדת לפרטים. אם אני הייתי בנסיעה או שעמדתי... ברצינות?! מה? אני לא יכול לזכור כזה דבר.
ש. אז אני גם יכול להגיד לך שראית את הרכב הזה 20 דקות אחרי. אז מה? את זה אתה יכול לזכור, אם זה היה 20 דקות או..? "
ניתוח עומק של עדות זו מחייב זהירות רבה שכן על פניו מביאה ההגנה ראייה המחזקת לכאורה את טענתה לפיה רפאל נטש או ברח מהזירה מיד לאחר שהתרחשה התאונה וטרם הגיעו כוחות משטרה או כוחות הצלה למקום.
אלא שבחינה מעמיקה של עדות זו מציבה אותה בעיני עם משקל ראייתי זעיר ואסביר את עמדתי:
ראשית תמוהה מאד הופעתו של עד זה ביום 5.6.19 בבית המשפט, שנתיים (!) לאחר התרחשות התאונה בעוד לפי עדותו כבר שהייתה הנאשמת מאושפזת בבית החולים לאחר התאונה הוא הגיע למקום אשפוזה מיוזמתו, מסר את גרסתו למשפחתה והודיע כי יהיה מוכן להעיד בעניין.
משמעות הדבר כי לפחות משפחת הנאשמת ידעה מרגע אשפוזה על קיומו של עד זה ועל תוכן עדותו לפיה ראה אדם חובש כיפה עוזב את הזירה מיד לאחר התאונה, ובכל זאת לא נמסר מידע זה למשטרה, לא על ידי משפחת הנאשמת ולא על ידי הנאשמת עצמה בחקירתה במשטרה או לאחריה.
על פניו המדובר בהתנהלות מוזרה (אם כי אפשרית) לפיה בחרה משפחת הנאשמת לשמור מידע זה לעצמה במשך שנתיים.
למרות המצב המתואר לעיל, לא אקבע את משקל העדות בשל התנהלות משפחת הנאשמת שקיבלה את המידע, ומשקלה ייקבע להלן על בסיס מידת האמון שניתן לתת בעדות עצמה ומידת הסבירות כי מה שמתאר העד בעדותו אכן התרחש ואכן קשור לנהג היונדאי רפאל ליפקין.
מבחן אמינות העדות –
העד בצלאל מתאר בתחילת עדותו סיטואציה ממנה ניתן היה להבין כי לאחר שהגיע בסמוך לרכב הנאשמת ("חלון ליד חלון" לדבריו)או בדרכו לרכב הנאשמת כפי שהעיד בהמשך עדותו, הוא רואה משמאלו רכב לבן ארוך אליו נכנס אדם חובש כיפה שעוזב את המקום.
במקביל בתחילת חקירתו הראשית עמד העד על עמדתו לפיה לא קרא את כתב האישום, וסירב לעבור כל "הכנה" או לקבל ידע מוקדם לפני עדותו. העד העיד כי הוא הגיע לבקשת הסנגור של הנאשמת כדי לספר את האמת על מה שראה.
בנסיבות אלה, תמוהה בעיני עדותו שהדגישה גם בבית החולים (לדבריו) וגם בבית המשפט בפני את העובדה כי ראה רכב לבן בצד השני של הכביש שעוזב את המקום לאחר שאדם דתי נכנס אליו.
אסביר את התמיהה בעיני:
ככל שעד זה לא עבר הכנה לעדותו ,לא קרא את כתב האישום, לא ידע דבר על טענה של "בריחת" נהג מעורב מהזירה, וכל שעשה הוא לתאר מה שראה, אמור היה אירוע הרכב הלבן להיות בלתי רלוונטי לעדות בדיוק כמו שלא העיד מיוזמתו (אלא בעקבות שאלה ספציפית) על קיומו של רכב נוסף בזירה שעמד בצידי הדרך לפנים (רכב סיטרואן קטן עם כיתוב של "קיטרינג").
על פניו ציין העד כי הבחין ברכב פגוע במרכז הכביש ורכב נוסף "זרוק" בצד הדרך מחוץ לכביש ולא ציין כי ראה פגיעה כזו או אחרת ברכב הלבן הארוך שבשול הכביש הנגדי.
מנקודת ראותו כמי שהגיע לזירה, אין כל קשר של הרכב הלבן לתאונה ולכן לא ברור מדוע מי שלא מכיר את האירוע מבחינת תרחיש התאונה יציין בעדותו הראשית אירוע זה כרלוונטי לעדותו.
מר בצלאל מגיע לפי עדותו לרכב שלפני זמן קצר מאד היה מעורב בתאונה קשה ובתוכו לדבריו אישה מדממת וילדה לצידה.
בתו הקטינה שברכבו וילדיו האחרים נכנסים להיסטריה וללחץ עד כדי כך שהוא מחליט לעזוב את המקום מבלי שיצא כלל מרכבו.
לטענתו הוא מרוכז בלהתקשר למד"א, וכאשר ראה רכב נוסף מגיע למקום מכיוון ירוחם הוא נוסע מהמקום.
אשאל – כיצד בסיטואציה קשה זו המתוארת לעיל היה נתון מוחו ומחשבותיו לרכב שחונה בצד הדרך, למראה הנהג של אותו רכב, ומדוע אירוע זה דווקא נחרט בזיכרונו כרלוונטי? מדוע מציין הוא רכב לבן עליו לא ראה כל פגיעה כרלוונטי לתיאור הזירה כבר בבית החולים, עד כדי מצב בו הוא מודיע למשפחה בבית החולים כי הוא יהיה מוכן לבוא ולהעיד על כך בהמשך? על פניו אם לא עבר "הכנה" לעדותו, לא אמור היה העד לתת כל חשיבות לרכב כזה.
האם לא סביר יותר כי יתאר את מראה רכב הטויוטה בו היו לדבריו נפגעים נוספים אם בחר להביט שמאלה?
אני סבור כי קיים קושי רב לקבל עדות זו כפי שנמסרה כאמינה וסבירה בנסיבות, אלא שלא בכך מסתיימות הבעיות והקשיים בעדות זו:
בתחילה ניתן היה להבין מהעד כי הוא עצר חלון ליד חלון עם הגולף ואילו הרכב הלבן היה משמאלו.
אלא שבשאלת הבהרה ששאלתי את העד בעניין זה הוא שינה את גרסתו ואמר:
"אני אישית עצרתי מאוד סמוך; חלון-ליד-חלון. כשאני עולה לפני הרכב, בצד שמאל הרכב שציינתי, לא אוכל לקבוע מקום מדויק, ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול, זה היה כשאני עולה כבר אחרי הסיבוב אני עולה ובצד שמאל, היה רכב קרוב לאזור, לא ממש קרוב למקום הרכב הפגוע."
ככל שעדות זו מדויקת, אותו "רכב לבן ארוך" שראה מר בצלאל היה בצד שמאל של הדרך שעה שהתקדם לכיוון הגולף ולא משמאל לה או במקביל לה משמאל.
העד אומר מפורשות – "ודאי שלא סמוך, ודאי שלא. גם לא רחוק מהעיקול".
אזכיר כי במהלך הביקור במקום שבוצע בתיק זה נמצא מרחק של 326 מטרים מעיקול הדרך ועד למקום האימפקט בו התרחשה התאונה.
למרות נתונים אלה מעריך העד את מיקומו של הרכב הלבן כ-10 מטרים מהמקום בו היה אך נמנע מלתת הערכה מבוססת או מדויקת.
גם אם הערכת העד ל- 10 מטרים היא נכונה וגם אם מרחק הרכב הלבן היה יותר מ-10 מטרים מהמקום (ואין אני נשען על הערכות אלה כמדויקות), בשתי החלופות מצוי הרכב ביחס אליו כאשר פניו ורכבו לכיוון ירוחם מאחוריו.
לא הבנתי כיצד בסיטואציה שתוארה על ידי העד עצמו – הוא מגיע לפתע לזירת תאונה קשה מאד, לפניו נהגת פצועה וילדה איתה, משמאלו רכב נוסף פגוע מחוץ לכביש, ילדיו בהיסטריה והוא מנסה להתקשר למד"א מבלי שיצא כלל מהרכב, איך בסיטואציה כזו הוא יודע לספר על אדם דתי שנכנס מאחוריו לרכב לבן ארוך שעוזב את המקום ונוסע ממנו.
עדות זו היא בלתי סבירה בעיני ואינה מסתדרת עם השכל הישר.
יחד עם זאת, ולמרות קביעתי כי עדותו של מר בצלאל אינה סבירה כפי שמסר אותה, אין אני קובע כי היא בלתי אפשרית.
כדי להוכיח שהמדובר בעדות אמיתית ונכונה, יכולה הייתה בנקל ההגנה לבסס את אמינות העדות על ידי הבאת הקלטה של השיחה שבוצעה בין העד למד"א בזמן אמת, או לחליפין להביא תדפיס שיחות של העד מיום האירוע לפיו ממכשיר הטלפון שלו אכן בוצעה שיחה למד"א כפי שידעה היטב ההגנה לבקש ולקבל תדפיס שיחות של העד רפאל ליפקין (ראה נ/9 בתיק מוצגי ההגנה).
שעת השיחה למד"א הייתה יכולה "לקבע" את העד בזירה ולהפוך את משקל העדות למשמעותי הרבה יותר.
השארת העדות ללא כל חיזוק ראייתי כאשר אנו בסיטואציה בה עדות כזו "מופיעה" שנתיים לאחר התאונה, מפחיתה מאד את משקלה בעיני.
גם אם אצא מנקודת הנחה כי כל שמסר מר בצלאל הוא אמת לאמיתה וכי הוא אכן נכח בזירה לזמן קצר, ראה את שראה, התקשר למד"א ועזב את המקום עם רכבו מבלי שיצא ממנו וזאת טרם הגיעו כוחות רפואה למקום, עדיין בכל הקשור לרכב הארוך הלבן אין כל וודאות כי המדובר ברכבו של רפאל ליפקין.
מר בצלאל לא מסר מה סוג הרכב הלבן שראה, לא מסר כל תיאור ממשי של הנהג למעט הטענה כי היה אדם עם כיפה, הוא לא מסר כי הרכב שראה היה פגוע גם כן בצדו (והצד שפנה לכיוון העד היה הצד שנפגע בתאונה זו כפי שניתן לראות בברור בתמונה 4 של ת/7) ולמעשה לא מסר כל תיאור ממשי הקושר בוודאות מספיקה את ליפקין רפאל לדמות שלכאורה ראה.
בעדותה מסרה חגית ליפקין כי יצאה ראשונה מהיונדאי ורצה במעלה הכביש כדי לבדוק מה קרה לנפגעים ברכבים האחרים, היא זו שמעדכנת את בעלה כי יש רכב נוסף שנפגע עליו לא ידע כלל בזמן התאונה (ראה עדותו של רפאל בעניין זה ואת ההקלטה של השיחה עם המשטרה בת/19 שם בזמן שיחה 00:59 שניות מגלה ליפקין על קיומו של הרכב הנוסף מאשתו) . עדה זו מתארת כיצד היא עדה לתחילת הטיפול של צוותי הרפואה בנהג הטויוטה המנוח ומכך ניתן ללמוד כי הזוג לפקין שהה בזירה לפחות עד שצוותי מד"א הגיעו אליה. כמתואר בניתוח עדותה, יודעת חגית לספר כי נהג הטויוטה המנוח ניסה או רצה בעצמו לצאת מהרכב ואף דיבר, פרט שאושר על ידי הגב' פלונית בעדותה ומחזק מאד את עדותה של חגית.
מאחר ומר בצלאל הגיע לזירה ממש בסמוך להתרחשות התאונה ועזב את זירת התאונה בסמוך להגעתו אליה, ולפני שמד"א הגיעה לזירה או כיבוי אש(זאת לפי עדותו שלו עצמו), לא יתכן כי הזוג ליפקין עזבו את המקום שעה שהוא היה עדיין בזירה.
ככל שעדותה של חגית ליפקין היא עדות אמינה בכל הקשור לנוכחותה בזירה עת צוותי הרפואה היו שם, הרי שלא יתכן כי היה זה ליפקין רפאל שעזב את המקום עת ראה העד בצלאל אדם נכנס לרכב לבן ועוזב את הזירה בנקודת זמן הסמוכה להתרחשות התאונה.
כפי שיוסבר להלן, מצאתי את עדותה של חגית ליפקין עדות אמינה מתחילתה ועד סופה.
לסיכום ניתוח עדותו של מר בצלאל שליו, המדובר בעדות שאמינותה נמוכה מאד בעיני, משקלה כראייה התומכת בתזה של התביעה לפיה הזוג ליפקין ברחו מהזירה לאחר התאונה נמוך מאד, ואין אני סבור כי יש בעדות זו כדי לשנות במשהו את קביעות בית המשפט באשר למנגנון התרחשות התאונה.
חיזוק נוסף לקביעתי לפיה הזוג ליפקין לא נטש את הזירה אלא עזב אותה ברשותו של איש משטרה ולאחר שמסר לו רפאל את מספר הטלפון שלו, יש בעדותו של רפאל עצמו לפיה ידע פרטים על הזירה אותם לא יכול היה לדעת אלא אם היה נשאר בה.
למשל, ידע רפאל לספר כי רכב כיבוי אש הגיע לרכב ה"גולף" כדי לחלץ ממנה (עמ' 447 שורה 24).
עוד ידע לספר רפאל בתשובה לשאלה האם היה הכביש סגור או פתוח, כי הכביש נסגר על ידי המשטרה בזמן בו היה בזירה ואף ציין כי רכבים שהגיעו מכיוון ירוחם נאלצו להשתמש בציר של דימונה. (ראה עמוד 448 לפרוטוקול החל משורה 1).
לו לא היה רפאל בזירה בנקודות זמן אלה שלאחר הגעת הכוחות לשטח, כיצד ידע לתאר אותן?
חזקה כי ההגנה הייתה מטיחה בעד כי הכביש לא נסגר, או כי מכבה אש לא פעל לחילוץ הנאשמת מהגולף ככל שאירועים אלה לא התרחשו כפי שמתאר רפאל. (אגב גם עדי ההגנה, הזוג שס שעדותם תבחן להלן, וגם הפרמדיקים שעדותם תבחן להלן מאשרים כי חילוץ כזה התרחש).
עובדתית ידע העד לספר פרטים שהתרחשו לנגד עיניו, אותם ראה בעצמו ולא יכול היה לתארם אלא אם היה נוכח בזירה הרבה אחרי שמר בצלאל עזב אותה במהירות (לדבריו).
אני דוחה לכן את "תאוריית ההפקרה או הבריחה" מהזירה של הזוג ליפקין כפי שטענה לה ההגנה בתיק זה, ומקבל באופן מלא את עדות הזוג ליפקין כי היו בזירה בזמן הסיוע הרפואי לפצועים ועזבו אותה ברשות איש משטרה.
עדותו של רפ"ק אריאל כהן (מהנדס) –
עד זה הינו קצין משטרה בדרגת רפ"ק המשמש בתפקיד מהנדס מחוז הדרום.
עד זה ערך חוות דעת ביחס לתאונה נשוא פרשה זו והיא הוגשה באמצעותו וסומנה ת/23.
בהתאם לעדותו ונתוני חוות דעתו הגיע העד לזירת התאונה הקטלנית בשעה 18:45.
שלושה ממצאים מרכזיים עולים מבדיקת הזירה על ידי המהנדס המשטרתי כפי שבאו לידי ביטוי בת/23:
א. מימין לגולף בנתיב נסיעתה שול דרך ברוחב 2.9 מטר (סלול + גרנולרי) ואילו לנתיב הנגדי שול ברוחב 2.8 מטר (סלול + גרנולרי).
ב. מימין לשול הימני מעקה W עם עמודים כל 4 מטרים (צולם בתמונה בת/23).
ג. פרק סיכום והמלצות נחתם במילים – "לא נמצאו ליקויי תשתית שגרמו להתרחשות התאונה".
במהלך חקירתו הנגדית הבהיר העד כי תפקידו באירוע היה לבדוק את התשתית, את הכביש וסביבתו בזירת התאונה.
במהלך חקירתו הנגדית טען הסנגור בפני העד כי לשיטת ההגנה האירוע התאונתי הראשון התרחש "מאות מטרים" לפני התאונה השנייה בין הגולף לטויוטה. לא מצאתי כל אחיזה בראיות לטענה זו שכן גם בחוות דעת מומחה ההגנה טוען הוא להופעת סימן 3 באחור אך בפועל אין לו מושג, למומחה ההגנה, היכן הייתה נקודת האימפקט הראשונה. המומחה אמנם טוען כי היא אינה בנקודה 14 (שבת/4) אך להצביע על נקודה ברורה אחרת הוא אינו יכול בנתונים שבידיו.
תאוריה חדשה זו שהוצגה לעד פשוט אינה עולה מחוות דעת מומחה ההגנה ואינה נתמכת בכל ראייה אחרת שהציגה ההגנה בתיק זה.
בהמשך חקירתו הנגדית טען הסנגור בפני העד כי במעבר שבין השול הסלול לשול הגרנולי (שול כורכר מהודק) יש מדרגה גבוהה והפרש גבהים ניכר.
העד הכחיש טענה זו ועמד על כך שאין מדרגה במקום.
ב"כ הנאשמת שאל האם הימצאות מדרגה היא ליקוי משמעותי, והעד הסכים כי מדרגה של מעל 10ס"מ היא ליקוי תשתית שכן רכב שירד ממדרגה כזו וינסה לחזור לכביש תהיה סכנה שיתהפך. (ראה עמוד 547 בפרוטוקול).
"העד מר אריאל כהן: מדרגה בגובה שמונה עשר היא ליקוי תעבורתי מהטעם הפשוט שאם רכב סוטה,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן?
העד מר אריאל כהן: ימינה,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן.
העד מר אריאל כהן: ואחר כך מנסה לחזור, במדרגה של עשר ופלוס,
עו"ד מרקו ברקוביץ: כן?
העד מר אריאל כהן: אז יש סכנה שהוא פשוט יתהפך."
אני מסכים בנקודה זו עם טענת ההגנה כי לפחות בסמוך לנקודת אימפקט 2 נצפתה במהלך הביקור במקום שביצע בית המשפט מדרגה בין שול האספלט לשטח הגרנולי בכיוון הנסיעה שמירוחם לבאר-שבע.
אני מסכים כי חוות דעתו של עד זה בנקודה זו אינה מדויקת אך שתי הערות בעניין זה.
א. בית המשפט לא בחן את כל אורך תפר השול עם השטח הגרנולי, אלא צפה בקטע הדרך הקצר שליד נקודת האימפקט שם אכן נצפתה מדרגה שעולה על 10 ס"מ. מהנדס המחוז לא ראה ממצא זה או לא מצא אותו וזה אכן ליקוי בחוות דעתו, אך מאחר ואין לדעת את נקודת הירידה המדויקת של היונדאי מהכביש לשול במהלך ניסיון החמיקה שלה מהגולף, לא די בהצגת נקודה ספציפית של מדרגה, ונכון היה לו ההגנה הייתה מציגה כי אותו אזור עם מדרגה הסמוך לנקודת אימפקט 2 ממשיך גם בהמשך הדרך היכן שהזוג ליפקין טענו שעצרו ומשם רצו במעלה הכביש לעבר הרכבים הפגועים לאחר התאונה.
גם אם המדרגה קיימת בהמשך הדרך בעומק זהה לזה שהוכח כי מצוי ליד אימפקט 2, לא ברורה חשיבותו של ממצא זה בהינתן שרפאל ליפקין מעולם לא טען כי "ירד" מהכביש לשול ומיד ניסה לחזור לכביש. הן בעדותו והן בעדות חגית בת זוגו, נטען כי הם "ברחו" לשול הימני ובמהלך סטייה זו פגע בהם הגולף פגיעת צד ומרגע זה עסק רפאל בבלימה ועצירה של רכבו בשול מבלי שצוין כל ניסיון שלו לחזור בנסיעה לכביש. בנסיבות אלה ולפי עדות המהנדס רפ"ק אריאל כהן, אין כל סיבה שהיונדאי יתהפך עקב ליקוי תשתיתי זה ואין באי התהפכות היונדאי כל ראייה לכך שהיונדאי לא ירד לשול בניסיון החמיקה שלו מהגולף.
בהמשך עדותו, הציג הסנגור לעד דיסק עם תמונות שצילם העד בזירה וביקש כי ינסה לזהות חלק מהשוטרים שהיו בזירה וצולמו בתמונות אלה.
ראייה זו הוגשה על ידי ההגנה וסומנה כנ/7.
לא מצאתי כיצד תרמה ראייה זו להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות, גם ההגנה בסיכומיה בפרק המתייחס לעד זה (עמ' 45 בסיכומים) לא העלתה כל טענה מהותית המתייחסת לנ/7 ולא ביקשה להעיד איש מהשוטרים שזיהה העד.
לסיכום עדות זו, מקבע העד את מיקום התאונה כפי שצפה בזירה בקילומטר 3.5 בכביש 224.
עד זה תרם להבנת מצב השוליים במקום, רוחבם הכללי מעבר לרוחב הנתיבים עצמם שזהה לרוחב אותו קבע הבוחן (3.6 מטר כל נתיב).
אני כאמור מקבל את טענת ההגנה באשר לטעות של העד במציאת מדרגה בשול באזור הסמוך למקום אימפקט 2, אך אין אני מוצא כל נפקות של הימצאות מדרגה זו במקום לשאלת התהפכות אפשרית של רכב היונדאי זאת בהעדר כל טענה של ניסיון לחזור לכביש ובהעדר כל ראייה לכך שבהמשך הדרך נמצאת מדרגה זהה לזו שיש בסמוך לנקודת האימפקט (ואין אני מתעלם מהתמונות שצרף מומחה ההגנה בעניין זה לחוות דעתו שכן לא ניתן מזווית הצילום לדעת כי המדידה הבודדת של 13 ס"מ במדרגה נתונה אכן נמשכת לכל אורך הקטע המצולם).
אני מקבל בהעדר כל חוות דעת נגדית לאיכות התשתית במקום, את מסקנת העד (המאשררת את מסקנת הבוחן המשטרתי) כי לא היו ליקויי תשתית בזירה שגרמו להתרחשות תאונה זו.
עדותו של מומחה הצמיגים – מר אסף אלפסי –
באמצעות עד זה הגישה המדינה את חוות הדעת ת/24 ואת הדיסק המתעד בתמונות את הממצאים ת/25.
מומחה הצמיגים בחן את צמיג הגולף הקדמי שמאלי שהתנתק מהגולף במהלך התאונה.
בעמוד 18 של חוות דעת זו קובע מומחה הצמיגים את הקביעות הבאות:
א. בהתאם לממצאים שנמצאו באופן (כפי שהוא מכונה בחוות הדעת) "כל 3 מוקדי הפגיעה באופן התרחשו במהלך התאונה שבנדון".
ב. "בבדיקה חזותית של הדפנות החיצוניות של הצמיג נמצאו מקטעי שפשוף, התקלפות, חתכים ותלישות גומי חודרות ושאינן חודרות את דפנות הצמיג, אשר התרחשו במהלך התאונה שבנדון" (ההדגשה שלי א.א.).
ג. לא נמצאו ממצאים לבלאי בדפנות.
ד. "לא נמצאו ממצאים להתחממות הדפנות או כאלו היכולים להעיד על נסיעה ללא אויר בצמיג טרם התאונה שבנדון".
במילים אחרות קובע מומחה זה כי הנזקים לצמיג הגולף נגרמו עקב ובמהלך התאונה ואין המדובר בסיטואציה בה כשל בצמיג הוא אשר גרם לאבדן השליטה ברכב או לסטייה שלו מנתיב הנסיעה.
ההגנה לא חלקה בחוות דעת נגדית משלה על ממצאי מומחה התביעה ולא הציגה חוות דעת נגדית של מומחה צמיגים מטעמה.
בנסיבות אלה ולאור עומק חוות הדעת שהוגשה, הניתוח המקיף שבה ותמיכת הממצאים בתמונות והסברים בהם אני מוצא היגיון רב, אני מקבל את קביעות מומחה הצמיגים, מר אסף אלפסי כעובדות מוכחות בפרשה זו.
במהלך חקירתו הנגדית של העד ביקש הסנגור לברר את מנגנון היווצרות הנזקים בצמיג, ומומחה הצמיגים אישר כי אין הוא יכול לבצע אבחנה בין הפגיעות בצמיג ובאופן שנגרמו בתאונה הראשונה עם היונדאי לבין אלה שנגרמו בתאונה השנייה עם הטויוטה.
המומחה יודע לקבוע שכל הפגיעות נגרמו בשתי תאונות אלה ולא קדמה פגיעה מהותית בצמיג שקדמה לתאונה 1.
כפועל יוצא מאמירה זו של מר אלפסי, טענה ההגנה בסיכומיה את הדברים הבאים:
א. מעצם העדר יכולת המומחה למיין את הנזקים בצמיג בין האימפקט הראשון לשני, "לא ניתן לשלול שנקודת האימפקט הראשונה הייתה לפני המקום בכביש אותו קבע בוחן התנועה כנקודת האימפקט".
ב. בוחן התנועה קבע כי צמיג הגולף איבד אויר במהלך האימפקט הראשון וכי תחילת הסימן שהשאיר היה בנתיב הנגדי.
ההגנה מסכימה בסיכומיה: "ניתן לקבוע כי בנקודה זו אמנם החל הצמיג להותיר מריחת גומי על האספלט" אך ממשיכה וטוענת " אולם ניתן לקבוע כי בנקודה זו לא נוצר הכשל שגרם לאיבוד האוויר. מכאן שנקודת תחילת הסימן אינה נקודת האימפקט הראשונה שקבע הבוחן".
אתייחס לשתי טענות אלה בסיכומי ההגנה אחת לאחת:
ביחס לטענה בסעיף א' לעיל, מומחה הצמיגים בסך הכל קובע כי אינו יודע לחלק את הנזקים שבצמיג לתאונה 1 או לתאונה 2 אך כלל הנזקים נגרמו יחד בשתי התאונות ולא נוצרו לפני תאונה 1.
בנסיבות אלה, לא ברורה לי המסקנה הנגזרת של ההגנה לפיה נקודת האימפקט הראשונה הייתה לפני המקום אותו קבע הבוחן.
לא מצאתי כל קשר בין היעדר יכולת מיון הנזקים למיקומה של נקודת האימפקט הראשונה בזירה.
המדובר במסקנה של ההגנה שאין לה כל הסבר בסיכומים, ולחלוטין לא ברור לי על מה היא נשענת.
ביחס לטענה שבסעיף ב' לעיל, קובע מומחה הצמיגים מפורשות בחוות דעתו כי
"לא נמצאו ממצאים להתחממות הדפנות או כאלו היכולים להעיד על נסיעה ללא אויר בצמיג טרם התאונה שבנדון" , יחד עם זאת לא שלל הבוחן המשטרתי אפשרות של יציאת אויר חלקית מצמיג הגולף עקב המפגש הראשון עם היונדאי, וקביעה זו אינה סותרת את קביעת מומחה הצמיגים.
כלומר, הוכח כי עקב המפגש הראשוני בין הגולף ליונדאי לא היה אבדן מוחלט של אויר בצמיג הקדמי שמאלי של הגולף, אך יתכן שהיה אבדן אויר חלקי בצמיג זה.
ממסקנה זו מבקשת ההגנה לגזור הוכחה כי נקודת האימפקט הראשונה (נקודה 14 ובהמשכה סימן 3 בת/4) אינה נכונה שכן ה"כשל בצמיג" נגרם בהכרח במיקום אחר שלא השאיר כל סימן על הכביש.
עמדת ההגנה בטענה זו אינה מתמודדת שוב עם התרחבותו של סימן 3 בנקודה 14 המעידה על תחילת יצירת הסימן כפי שהסביר הבוחן המשטרתי.
לו מפגש הרכבים גולף/יונדאי היה מתרחש בנקודה אחרת על נתיב הגולף (ובאופן מופלא לא הותיר שם שום סימן להתרחשותו), מדוע לאחר מפגש ראשוני זה והתנתקות הרכבים לאחריו, יחל לפתע צמיג הגולף שלכאורה איבד מעט אויר, להשאיר במיקום אחר את סימן 3 כאשר בתחילתו התרחבות בנקודה 14?
טענת ההגנה לפיה ניתן להיבנות מעדותו של מר אלפסי ביחס למצב הנטען על ידה, אינה מוסברת בכל דרך בסיכומיה ואינה נתמכת בכל הגיון בסיסי המתמודד עם הראיות שנמצאו בזירה.
לא די באמירה "סתמית" לפיה נקודה 14 היא ממצא ש"הומצא" על ידי הבוחן בלשכת התנועה.
חובה על ההגנה להתמודד עם הממצאים ולתת להם הסבר הגיוני בתרחיש שהיא מציגה.
הסבר כזה לא ניתן לטענות שהעלתה בהמשך לעדותו של מר אסף אלפסי.
בהמשך חקירתו הנגדית של מומחה הצמיגים, ניסה הסנגור להגיע אתו לתובנה או הסכמה לפיה מכת הצד של הגולף עם היונדאי ובריחה אפשרית של חלק מאויר הצמיג הקדמי השמאלי תחליש את אחיזת הצמיג עם הכביש ותגרור את הגולף לסטייה בלתי נשלטת שמאלה (מצב של תאונה בלתי נמנעת).
אביא בתמצית את מהלך החקירה של העד בעניין זה המדברת בעד עצמה:
"עורך דין מרקו ברקוביץ’: תאשר לי שלחץ אוויר נמוך בצמיג מקטין את כוחות האחיזה של לפתח אותו גלגל?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: לא?
אסף אלפסי: לא. לחץ אוויר נמוך בצמיג לצערי הרב מגדיל את אחיזת הצמיג על גבי הכביש. אבל הוא מאיץ את צורת אי היציבות של הצמיג. זאת אומרת שאם תיכנס לפנייה, הצמיג הזה אתה לא יודע איך הוא יתנהג, האם הוא יכנס למצב של "קורנרי" או האם לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: תאשר לי בבקשה שירידת אוויר פתאומית בגלגל קדמי שמאלי ברכב, תוריד את כוחות הצד של אותו הצמיג ומצב זה יכול לגרום לסטיית הרכב השמאלה?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: לא?
אסף אלפסי: אני לא יכול לאשר לך את זה, אני יכול לאשר לך בדיוק ההפך מזה.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: שהוא ילך ימינה?
אסף אלפסי: לא.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: אלא?
אסף אלפסי: התנהגות לאיפה הוא ילך זה כבר תלוי בנהג. כי זה צמיג שיושב בסרן היגוי. שליטה מלאה של הנהג. זה דבר אחד. בנוגע לכוחות הצד, כוחות הצד הם פונקציה של מקדם החיכוך, גרביטציית כדור הארץ ומקרה הזה מכיוון שאני מניח, אם הייתה בלימה, של מעבר המסה לסרן הקדמי.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: הבנתי.
אסף אלפסי: כי מקדם החיכוך תלוי, מקדם החיכוך תלוי בכוח ובעומס שמופעל על הסרן. (לא ברור) חיכוך הוא לא קבוע.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: זאת אומרת אני לא יכול לדעת לאן הוא ילך?
אסף אלפסי: אני יכול להגיד לך שאין, שמה שאמרת לא נכון.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: אלא? אני אדע לאן הוא ילך?
אסף אלפסי: לא. אתה שאלת אותי על כוחות הצד.
עורך דין מרקו ברקוביץ’: נכון."
יוצא מעדות מומחה הצמיגים כי ככל שהתרחש אבדן אויר בצמיג הקדמי של הגולף בעוד היא בנתיבה כתוצאה ממפגש עם היונדאי, אין המדובר ברכב המאבד אחיזה עם הכביש ואין כל מופע של היזרקות הרכב שמאלה (המדובר בצמיג המחובר לסרן בו יש היגוי).
לפי עדותו של עד זה, גם אם היה אבדן אויר מסוים בצמיג הקדמי השמאלי של הגולף, אין המדובר במצב בו בהכרח "ייזרק" הרכב שמאלה. לשיטת העד הדבר תלוי גם בנהג.
ההגנה לא הביאה כל עדות או חוות דעת נגדית לפיה קביעות אלה של מומחה הצמיגים אינן מדויקות ולכן אמור היה בית המשפט לאשר את קביעות המומחה בעניין זה כאמינות ובעלות משקל רב.
אלא, שמומחה זה הגיע לבית המשפט כמומחה לחקר צמיגים ולא כמומחה לדינמיקה של רכב בזמן תאונה. בנסיבות אלה, ואף שעדותו של מומחה זה מחזקת אף היא את עמדת המדינה ומחלישה את גרסת ההגנה, אתן לה בכל הקשור לדינמיקת הרכב משקל נמוך ולא מרכזי, לעומת משקל מלא אותו אתן לכל חוות הדעת שהוגשה ביחס לצמיג והאופן.
עדותו של יהושע וינשטיין (פרמדיק)-
עד זה טיפל לאחר התאונה בנאשמת וכן בטליה שץ.
באמצעותו הוגשו שני מסמכים רפואיים – ת/26 ו ת/27.
עד זה אישר כי הגיע לזירה לאחר שכוחות מד"א אחרים, כיבוי ומשטרה כבר היו בה.
עדותו של עד זה לא תרמה מהותית להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות בה.
עדותו של יונתן פופקין (פרמדיק) –
עד זה הוא פרמדיק שהגיע לזירה ובאמצעותו הגישה המדינה שני מסמכים רפואיים: ת/28 ו- ת/29.
ת/28 מתייחס לפעולות הרפואיות שבוצעו כלפי הקטין דניאל שהיה ברכב הטויוטה.
ת/29 מתייחס לפעולות הרפואיות שבוצעו כלפי נהג הטויוטה המנוח זילברמן דימיטרי ז"ל.
עד זה נחקר ותאר בעיקר את חלקו בניסיונות הטיפול במנוח.
לפי עדותו כאשר הגיע לזירה המנוח כבר היה מחוץ לרכבו וטופל לפניו על ידי איש רפואה אחר העונה לשם פרדי.
לפי עדותו של עד זה, כאשר הוא הגיע למנוח הוא לא היה במצב בו יכול היה לדבר.
ההגנה ניסתה להראות כי עדות זו מראה כי עדותה של חגית ליפקין שקרית אך כפי שהובהר כבר על ידי לעיל, עדותה של חגית ניתנה ביחס למצב המנוח שקדם להגעת עד זה, ולפי עדות הנוסעת שישבה מאחורי הנהג ברכב הטויוטה, הוא אף צעק לאחר התאונה, חילץ עצמו לספסל האחורי, פתח בעצמו את הדלת האחורית, ורק אז חולץ מהרכב על ידי נוכחים שהגיעו למקום.
עדותו של מר פרדי נחמיה (פרמדיק) –
באמצעות עד זה הוגשו שני דוחות רפואיים: ת/30 ו-ת/31.
ת/30 מתייחס למנוחה זילברמן ילנה ואילו ת/31 לפצועה פלונית .
עד זה הוא הפרמדיק הראשון שהגיע לזירת התאונה לפי עדותו.
שני נתונים חשובים למדתי מעדותו של עד זה בחקירתו:
הראשון כי הנהג שלו באמבולנס סייע לחלץ את הנאשמת והילדה שלצידה מהרכב בו היו לכודות. (עמוד 625 שורה 5)
על פרט זה ידע להעיד רפאל ליפקין בעדותו. אלמלא נכח בזירה לא יכול היה לדעת על חילוץ זה.
השני מעיד על התעניינות ההגנה בתמונות שלכאורה צולמו בזירה והועברו למד"א, נתון עליו לא ידע העד להשיב.
דווקא עדותו של העד פחות מעניינת בנקודה זו, אך עצם השאלה ששאלה ההגנה מעידה כי היא שמה לב והייתה מודעת לעדות של רפאל ליפקין בעניין צילום התמונות שלו בזירה עבור מד"א אך בכל זאת לא הוגש כל מסמך מטעם ההגנה המוכיח או מנסה להוכיח כי עדות זו הקושרת את ליפקין לזירה אינה נכונה.
עדותו של מר רועי הבא (נהג חובש במד"א) -
באמצעות עד זה הגישה התביעה את המסמך ת/32.
עד זה לא זכר באופן סביר את פעולותיו בזירה ולמעשה נתן בעדותו הסברים למושגים שבת/32.
תרומתו בהסבר למסמך ת/32 כי שתי הפצועות חולצו מרכבן באמצעות צוות כיבוי.
מעבר לכך, לא מצאתי בעדות זו תרומה מהותית להבנת מנגנון התאונה או שאלת האחריות לה בתיק זה.
עם סיום עדותו של עד זה הוגשו בהסכמת הצדדים המסמכים הבאים:
הודעת פטירה של המנוחה זילברמן אירנה התקבלה וסומנה ת/33.
הודעת פטירה של המנוח זילברמן דימיטרי התקבלה וסומנה ת/34.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסים לגברת פלונית , אסופה הכוללת תשעה עמודים, התקבלה וסומנה ת/35.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסים למר ישוטקין דניאל, אסופה הכוללת 7 עמודים התקבלה וסומנה ת/36.
אסופת מסמכים רפואיים המתייחסת לגברת שץ טליה כוללת 5 עמודים, התקבלה וסומנה ת/37.
אסופת מסמכים רפואיים של הנאשמת הכוללת שישה עמודים התקבלה וסומנה ת/38.
עם תום הגשות אלה הכריזה המדינה "אלה עדי".
לאחר הכרזה זו הודיעה ההגנה כי מבקשת לנצל את זכותה לשוב ולחקור את העד רפאל ליפקין לאחר שצו הכולל יכולת לקבל את נתוני תקשורת של המכשיר הנייד שלו ניתן להגנה.
לחקירתו של רפאל ליפקין התייחסתי עת ניתחתי את עדותו לעיל.
לאחר עדות זו הכריזה שוב התביעה כי אלה עדיה בתיק.
כפי שציינתי בתחילת הכרעת הדין, טענה הכוללת בקשה של הנאשמת שלא להשיב לאשמה נדחתה על ידי בהחלטה נפרדת ומנומקת.
גרסת הנאשמת –
במהלך פרשת ההגנה בחרה הנאשמת שלא להעיד ולא להיחקר נגדית ביחס לגרסה שמסרה בשתי חקירותיה הקודמות בבית החולים ובמשטרה.
בקשת המדינה ליחס להחלטה זו של הנאשמת משום חיזוק לראיות התביעה בתיק, תוכרע על ידי בהמשך, אך ראשית אסקור את גרסת הנאשמת כפי שניתנה (ותועדה באמצעות וידאו) עת קיבלה טיפול בבית החולים לאחר התאונה ולאחר מכן במשטרת ישראל.
דיסק ובו תיעוד חקירות הנאשמת הוגש על ידי המדינה וסומן על ידי כת/15.
דיסק זה כולל שני סרטונים המתעדים את חקירת הנאשמת (שתי החקירות לפי עדותה שלה עצמה לאחר שקיבלה יעוץ משפטי).
ביום 26.7.19 בסמוך לשעה 19:30 נחקרה הנאשמת לראשונה בבית חולים סורוקה ולהלן עיקרי עדותה כפי שנצפו על ידי בסרטון ת/15:
בפתח חקירתה מבהירים השוטרים לנאשמת מה הן זכויותיה ומתנהלת כלפיה חקירה באזהרה כחשודה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
בדקה 05:00 של הסרטון מתארת הנאשמת את האירוע כך:
"צומת הנגב פניתי שמאלה, הכביש היה לא עמוס רגוע, פניתי שמאלה בצומת הנגב בעיר הבהדים לכיוון ירוחם וכמה דקות לאחר מכן זה קרה, מפה אני לא...כאילו נפל לי מסך אני לא זוכרת, לא יודעת מה היה, לא עולה לי אני מנסה לרענן את הזיכרון. אני רק זוכרת אותי ואתה שמוטות בתוך האוטו."
הנאשמת נשאלת על מצבו המכאני של רכבה ומעידה כי לא היה כל ליקוי ברכב מכאני או בטיחותי טרם הנסיעה או במהלכה למעט "סחיבת מנוע" חלשה מהרגיל לאחר שהרכב עבר טיפול במוסך.
אך שמצומת הנגב עד לרגע התאונה עצמה טוענת הנאשמת כי אינה זוכרת דבר, מרגע שהתרחשה התאונה עצמה, זוכרת הנאשמת הייטב את הדברים:
בדקה 15:29 של הסרטון מעידה הנאשמת:
"זוכרת שהכל היה פיח ורעש, את הרעש של המכה, וישר הסתכלתי לראות מה קרה, חשבתי פיגוע"
בשלב זה של העדות היא נפסקת והנאשמת מקבלת מאיש רפואה במקום תרופה אותה מזהה הנאשמת בקולה כ"ליריקה" (ראה התייחסות לנושא זה בהמשך).
הנאשמת ממשיכה בעדותה ומעידה כי היא מאד ערנית במהלך הנסיעה ולכן היא "לא יודעת איך זה קרה" (דקה 23:00 לעדות המוקלטת).
לשאלה האם יש סיבה להערכתך לתאונה השיבה: "אין לי תשובה לזה, ואם הייתי זוכרת יכול להיות שהייתה לי תשובה".
לשאלה כמה כלי רכב היו בתאונה, השיבה מיד "שלוש".
לשאלה בכמה כלי רכב פגעת? השיבה הנאשמת בשאלה "פגעתי? הוחלט שפגעתי?" ובהמשך חזרה על גרסתה כי אינה זוכרת:
"אני לא זוכרת כלום כאילו לקחו טיפקס ומחקו לי את זה".
הנאשמת שללה בתוקף אפשרות שנרדמה.
לשאלה האם עקפה מישהו ענתה:
"לא לא עקפתי ולא היה צורך לעקוף".
ביחס לשימוש בטלפון בזמן הנהיגה הכחישה הנאשמת בתחילה כל שימוש כזה אך בהמשך עדותה המוקלטת כך אמרה בדקה 41:00 של ההקלטה:
"אני לא זוכרת אם...אני כמעט בטוחה שלא גלשתי ולא שלחתי הודעות" ובהמשך אמרה:
"יכול להיות שרציתי להוציא שיחה".
ניתוח גרסת הנאשמת בבית החולים "סורוקה" -
עדות זו של הנאשמת אינה מספקת גרסה התורמת להבנת מנגנון התאונה עצמה.
הנאשמת טוענת כי אין לה כל זיכרון מרגע הגעתה לצומת הנגב ועד לרגע שלאחר ה"מכה" בתאונה.
הנאשמת זוכרת הכל זולת מספר דקות קריטיות לפני התאונה במהלכן התרחשה התאונה עצמה.
יחד עם זאת, ואף שאין לנאשמת כל זיכרון לכאורה מהדקות הקריטיות, היא יודעת לקבוע שלא נרדמה, שהייתה ערנית בדקות שלפני התאונה, ושלא יצאה לכל עקיפה.
נשאלת השאלה – אם אין לנאשמת כל זיכרון של מהלך האירועים בדקות אלה, כיצד יכולה היא להעיד על מצב ערנותה או שאלת היציאה שלה לעקיפה טרם התאונה עצמה?
יחד עם זאת, ניכר היה כי עדות זו של הנאשמת ניתנה כאשר היא סובלת מכאבים, לא התרשמתי מניסיון של הנאשמת לשבש את החקירה או למסור גרסה שקרית.
התרשמותי היא כי הנאשמת אכן לא זכרה עת נתנה עדות זו את האירוע ככל שהדבר קשור לדקות שקדמו לתאונה עצמה, אך אין להתעלם כי גם העידה כך באשר לאפשרות של שימוש בטלפון עת אמרה בקולה שלה – "יכול להיות שרציתי להוציא שיחה" והוסיפה שהיא "כמעט בטוחה" שלא גלשה ולא שלחה הודעות.