תמצית עדות הנאשמת במשטרת ישראל (צילום וידאו בת/15) –
לעדות זו הגיעה הנאשמת כאשר היא מלווה בעורכת דין יהודית ברקוביץ אשר המתינה מחוץ לחדר החקירות במהלך החקירה עצמה.
גם בחקירה זו נחקרה הנאשמת תחת אזהרה ובתחילת החקירה הוסברו לה זכויותיה.
החקירה עצמה עברה מנושא לנושא שלא בהתאם לסדר מובנה ולכן גם תקציר החקירה ישקף מעבר נושאים בהתאם להופעתם בחקירה עצמה:
הנאשמת מתארת את עצמה יוצאת מהעיר באר שבע בדרכה לבית הוריה בעיר ירוחם כאשר טליה (אחיינית שלה) יושבת לצידה במושב הנוסע של רכב הגולף.
בהתאם לגרסתה היא יצאה מביתה סביב השעה 17:00 כאשר נסיעתה עד לצומת הנגב הייתה לדבריה "רגילה" .
לפי עדותה המוקלטת, היא שוחחה במהלך הנסיעה עם אחייניתה על נסיעתם המשותפת הצפויה לתאילנד.
במהלך הנסיעה העידה הנאשמת כי אחייניתה הוציאה את הטלפון שלה (של הנאשמת) ממתקן הדיבורית והעבירה לה את מספר הנייד שלה (של האחיינית) כדי שאם תלך לאיבוד בתאילנד תוכל הנאשמת להתקשר אליה. לטענת הנאשמת נותר מכשיר הטלפון שלה בידי האחיינית טליה עד לצומת הנגב. במקביל טענה הנאשמת "לדעתי במהלך הנסיעה היא נרדמה" (ראה דקות 05:40 עד 06:45 בהקלטת הוידאו)
בדומה לעדותה בבית החולים, חזרה הנאשמת על גרסתה כי לאחר הפניה שמאלה בצומת הנגב אין היא זוכרת דבר ותיאורה את האירוע ממשיך לאחר התרחשות התאונה עצמה.
בחלק הראשון של עדותה (בדקה 11:15 ליתר דיוק) לא מעלה הנאשמת כל טענה ביחס לליקוי כזה או אחר ברכבה.
כשבוע לפני התאונה נשוא פרשה זו, הייתה מעורבת הנאשמת בתאונה אחרת בעיר באר שבע (ברחוב טרומפלדור) ולפי עדותה עבר רכבה תיקון שכלל תיקוני פח והחלפת גלגל קדמי ימני.
בין הדקות 12:00- 12:38 בעדותה, מתארת הנאשמת את התיאור הבא בהקשר לאחייניתה ברכב:
"לפני צומת הנגב היא פשוט אחזה בשני הניידים אצלה ביד היא כנראה שלחה לי את ההודעה ואז לקחה את הטלפון כדי לוודא שאכן התקבלה התקבל הטלפון הנייד שלה אצלי שלחה לי הודעה... היא שלחה לי את השם שלה יחד עם המספר שלה"
בתשובה לשאלות הבוחן על פגיעותיה הגופניות שלה עצמה בתאונה מתארת הנאשמת את השברים שנגרמו במקומות שונים בגופה, את הניתוח שנאלצה לעבור ואת החבטה שקיבלה בראשה במהלך התאונה מבלי שנגרמה לה פגיעה מוחית פנימית.
כאשר התבקשה להסביר מה לדעתה גרם לתאונה אמרה בדקה 15:30:
"זה לא תלוי בי זה משהו חיצוני שגרם לתאונה"
לשאלה האם בעבר סבלה מאבדן זיכרון השיבה הנאשמת:
"לא זכור לי" (16:40)
לשאלה האם היא נוטלת תרופות באופן קבוע השיבה הנאשמת כי היא נוטלת שתי תרופות במשך שנה ותשעה חודשים שקדמו לתאונה:
"סימבאלתה" – תרופה שלדבריה היא אנטי דיכאונית בשילוב עם נוגד כאב בשל דיכאון ממנו סבלה בעבר, וכן כדור בשם "ליריקה" (אותו כדור אותו קיבלה במהלך חקירתה בסורוקה – מתועד בוידאו) זאת עקב תאונה ביתית אותה עברה בעבר.
כאשר נשאלה הנאשמת האם לכדורים אלה יש תופעות לוואי כך השיבה:
"אני לוקחת אותם שנה ותשעה חודשים אז לא, זה הטיפול שהגענו לכדורים האלה כי הם מאזנים אותי"
הנאשמת טענה כי לא סבלה מתופעות לוואי במהלך הנהיגה אף שלקחה שתי תרופות אלה על בסיס יום יומי.
כאשר נשאלה האם קראה את רשימת תופעות הלוואי של התרופות טרם נטילתן ובזמן שקדם לתאונה, השיבה הנאשמת בחיוב.
כאשר נשאלה האם היא מודעת לכך שתרופות אלה גורמות לחוסר ריכוז, השיב הנאשמת כי היא אחראית, נוהגת באופן קבוע שנים ומביאה סחורה לעסק שלה, "קראתי על תופעות הלוואי לפני שנה ותשעה חודשים".
דקה 22:30 – "אם קראת אז את מודעת לתופעות הלוואי של התרופות"
כנגד אמירה זו של הבוחן השיבה הנאשמת כי לתרופות אלה הגיע לאחר החלפה של מספר סוגי תרופות ואלה התרופות שהתאימו לה ואזנו אותה.
בהמשך עדותה טענה הנאשמת להיכרות ארוכת שנים עם הכביש הספציפי בו התרחשה התאונה.
טענה כי מזג האויר היה תקין וכך גם הכביש שעבר לפני התאונה שיפוץ.
בתשובה לשאלה כמה זמן נסעה לאחר הפנייה בצומת הנגב עד למקום התאונה השיבה:
"שתים שלוש דקות" (26:30)
ביחס לשאלה מה הייתה מהירות נסיעתה השיבה:
"90 קמ"ש אולי מאה" (27:17)
לשאלה – מה הזיכרון האחרון שלך לפני התאונה? השיבה:
"שהילדה, אני חושבת שאני שאלתי אותה, אני אמרתי לה לשלוח לי את הטלפון או שהיא אמרה לי שהיא שולחת לי את המספר טלפון שלה על מנת שלא תלך לאיבוד בתאילנד... ואז היא שלחה לי את הטלפון היא החזיקה את הטלפון הילדה ונרדמה....צומת הנגב היה לי רמזור אדום, המתנתי, ברור שפניתי שמאלה ומה היה משם זה משהו שבאמת רואים בסרטים, נקטע לי מהשורש, התעוררתי לתוך הזירה הזו." (27:55-29:07).
בדקה 35:20 נשאלת הנאשמת מה גרם לסטייה לדעתה וכך היא מגיבה בשלב זה של החקירה:
"משהו שקרה עם הרכב, משהו שהיה שם תקול ברכב"
ובהמשך – "אני לא באה ואומרת שזה הגלגל" (39:40) "אם הייתי יודעת הייתי אומרת לך".
הבוחן מציע אפשרות: "אולי נרדמת?" והנאשמת משיבה: "הייתי מאד ערנית באותו יום" (40:25).
הבוחן עובר לשאול שאלה על התאונה האחרת בה הייתה מעורבת הנאשמת שבוע לפני תאונה זו, ועל כך משיבה הנאשמת כי "נלחצה" בגלל רכב אחר שסיכן אותה "לחצתי גז במקום ברקס מספר פעמים". (43:00)
בתום חקירתה נתנה הנאשמת הסכמה מלאה לביצוע חיפוש המכשיר הנייד שלה.
ובדקה 52:20 עת בדקה את הודעתה שהוקלדה על ידי הבוחן, ביקשה הנאשמת להדגיש כי קיבלה את ההודעה לטלפון מטליה (אחייניתה) בשעה 15:15 ולאחר מכן טליה נרדמה, מכך היא מסיקה שהתאונה התרחשה סביב 15:20.
בזאת תמה עדותה המוקלטת של הנאשמת וכאמור לעיל, בחרה היא שלא להעיד בבית המשפט ולא לאפשר למדינה חקירה נגדית שלה ביחס לעדות זו.
ניתוח עדות הנאשמת במשטרת ישראל:
בדומה לעדות הראשונית בסורוקה, גם עדות זו מאופיינת בכנות רבה בעיני ונעדרת היא כל ניסיון לחמוק ממתן תשובות לשאלות שנשאלה הנאשמת.
לא בוצע ניסיון של הנאשמת להסתיר תרופות שאותן נטלה טרם נהיגתה ברכב (תרופות אותן נטלה במשך שנה ותשעה חודשים לפני יום התאונה).
לא נעשה ניסיון של הנאשמת להכחיש את קריאת תופעות הלוואי של תרופות אלה טרם התחלת השימוש בהן.
לא התרשמתי מניסיון של הנאשמת "לבנות" גרסה מזכה על בסיס תקלה מסתורית ברכב טרם התאונה או הצבעה על גורם זר מתערב ספציפי שיכול להסביר את התאונה.
על פניו עדותה של הנאשמת נראית תמימה, ונעדרת מניפולציות.
בנקודה אחת בלבד, מצאתי פער אותו אני מגדיר כמהותי בין עדותה בבית החולים לעדות זו:
בבית החולים לא שללה הנאשמת אפשרות כי עובר לתאונה ביצעה ניסיון חיוג ממכשיר הטלפון שלה ("יכול להיות שרציתי להוציא שיחה") ולא אמרה בוודאות כי לא בוצע ניסיון גלישה בנייד.
שתי אמירות אלה נעלמו לחלוטין מעדות מאוחרת זו, ולראשונה העלתה הנאשמת גרסה לפיה אחייניתה היא ששלחה לה הודעה לנייד, לקחה את הנייד שלה לידיה וזאת כחמש דקות לפני התאונה עצמה, ואז נרדמה כאשר שני מכשירי הטלפון (של הנאשמת ושלה עצמה) ברשותה.
על פניו אני מוצא פער בין שתי אמירות אלה, אך בהינתן כי העדות הראשונה ניתנה על ידי הנאשמת כאשר היא תחת משככי כאבים, לאחר ניתוח, ועדיין תחת טיפול רפואי, אין אני סבור כי יש לתת לאמרה הראשונה של הנאשמת משקל רב לצורך הבנת הרגעים או השניות שקדמו לתאונה.
יוצא כי ככל שהמדובר בעדות הנאשמת בלבד, תרומה קטנה מאד יש לעדויות שמסרה לצורך קביעה עובדתית של מנגנון התאונה בפרשה זו.
אני מקבל את גרסת הנאשמת לפיה עת מסרה את עדותה במשטרה לא היה לה כל זיכרון של מהלך התאונה עצמה או הדקות שקדמו לה מהפנייה בצומת הנגב ועד לאימפקט עצמו בזירת התאונה.
אני מקבל כאמין את התיאור העובדתי שמסרה הנאשמת ביחס לתקינות רכבה עובר להתרחשות התאונה. אני מקבל את טענתה לפיה לא חשה בכל ליקוי בטיחותי או מכאני ברכבה טרם התרחשות התאונה.
אני מקבל את עדות הנאשמת לפיה הכביש היה תקין, מזג האוויר היה טוב והיא הכירה היטב את הכביש והזירה בה התרחשה התאונה.
נפקות החלטת הנאשמת שלא להעיד במהלך פרשת ההגנה -
השאלה המחייבת הכרעה בפרק זה היא: האם הימנעותה של הנאשמת מלהעיד מחזקת את ראיות המדינה כנגדה, זאת בשים לב למצבה הנפשי.
כאמור, הנאשמת בחרה שלא להעיד במשפטה.
טיעוני הצדדים ביחס להחלטת הנאשמת:
ב"כ המאשימה טענה כי הימנעות הנאשמת מלהעיד חייבת להיזקף לחובתה. לדבריה, ההגנה לא הציגה חוות מומחה ולא עמדה בתנאי סעיף 162(ב) לחסד"פ. לשיטתה, פנייתה של הנאשמת אל הפסיכיאטר הייתה מתוזמנת כדי לחמוק ממסירת עדות. עוד טענה המאשימה כי הפסיכיאטר עצמו לא שלל אפשרות למסירת עדות רק שתגבה באופן שונה מהמקובל כדי להימנע מהחמרת מצבה הנפשי של הנאשמת. זאת ועוד טענה המאשימה, כי הפסיכיאטר לא קבע כי הנאשמת אינה כשירה לעמוד לדין. ב"כ המאשימה הדגישה כי מדובר בעדותה של הנאשמת שלא אמורה להיות מורכבת, שכן ממילא הנאשמת מסרה שאינה זוכרת דבר, ועל כן לא הייתה כל הצדקה להימנע ממתן עדות.
ב"כ הנאשמת טענו, כי הימנעותה של הנאשמת מלהעיד אינה יכולה להוות חיזוק למשקל ראיות התביעה שכן הנאשמת לא העידה בשל מצבה הנפשי הרעוע ובשל החשש כי מתן העדות תביא להחמרה ניכרת במצבה וזאת בהסתמך על עדותו של הפסיכיאטר ד"ר ברוך שי נוישטטר. לדבריהם, החוק אינו מחייב הגשת חוות דעת מומחה בכתב ודי בחקירת המומחה בחקירה נגדית בכדי לראות בעדותו עדות מומחה. לצורך כך הפנו את בית המשפט לסעיף 20 בפקודת הראיות.
הראיות בנוגע למצבה הנפשי של הנאשמת מבוססות על עדותו של עד ההגנה, ד"ר ברוך שי נוישטטר.
ד"ר נוישטטר הינו רופא פסיכיאטר, אחראי על מרפאת טראומה בבית החולים "סורוקה" ומטפל בנאשמת עוד משנת 2016.
לדבריו הנאשמת הגיעה אליו לטיפול לאחר תאונה שהתרחשה בביתה שבעקבותיה סבלה מהפרעת הסתגלות והפרעה פוסט טראומתית. ד"ר נוישטטר העיד כי מצבה הנפשי של הנאשמת החמיר כתוצאה מהתאונה בתיק דנן. לדבריו, לאחר התאונה ההפרעה שאובחנה אצלה הוחמרה, והמצב הנפשי שלה התדרדר כך שפיתחה תסמינים דיכאוניים משמעותיים כולל מחשבות אובדניות. (ע"מ 708 לפרוטוקול שורות 9-10).
לדבריו, הנאשמת סובלת מחרדה בעוצמה גבוהה וחריגה ולפיכך מטופלת בטיפול תרופתי משולב לצד טיפול שיחתי. עוד העיד, כי מצבה הנפשי של הנאשמת מצריך אשפוז פסיכיאטרי ואף המליץ לנאשמת להתאשפז באשפוז פסיכיאטרי מלא אך היא סירבה.
לדבריו, הנאשמת אינה במצב "פסיכוטי", היא כשירה לעמוד לדין ואין מניעה שתעיד, אך המליץ שתימנע ממתן עדות בצורה הפורמלית הרגילה אלא שעדותה תיגבה בתנאים מותאמים למצבה וזאת על מנת למנוע החמרה משמעותית במצבה הנפשי שעלולה להיגרם כתוצאה מגביית העדות באופן המקובל (ע"מ 724 לפרוטקול שורות 23-25). עוד ציין, כי יש חשש שמסירת העדות בצורה הפורמלית הרגילה עלולה לפגוע בקוהרנטיות של העדות.
גם מהמסמך שערך המומחה והוגש במסגרת מתן עדותו (ת/39) עולה, כי אין מניעה שהנאשמת תעיד אך בתנאים המותאמים למצבה הנפשי.
יאמר כבר עתה, עדותו של ד"ר נוישטטר, זכתה לאמוני המלא, ומקובלת עלי התרשמותו של ד"ר נוישטטר בדבר מצבה הנפשי של הנאשמת, בדבר החשש שהעדתה בדרך הרגילה עלולה להחמיר את מצבה הנפשי וכי ראוי להעידה בצורה מותאמת. אף מקובלת עלי התרשמותו כי הנאשמת כשירה לעמוד לדין ואינה מצויה במצב פסיכוטי.
המטריה המשפטית
סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 קובע:
(א)"הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..."
(ב)"הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מלהעיד".
סעיף 1 לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו 2005 מגדיר "אדם עם מוגבלות נפשית כדלקמן:
"אדם עם מוגבלות נפשית" – אדם עם לקות נפשית שבשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות".
הרציונל הטמון ביסוד המשקל הראייתי שניתן לשתיקת נאשם במשפטו מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך הכלל, מהצגת גרסתו. ראו ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל (23.6.05). ראו גם ע"פ 475/87 מנדלפרוסט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 818; ע"פ 597/88 שמעיה אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221; י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (2003), ע"מ 266-269).
באשר לתחולתו של סעיף 162(ב) לחסד"פ, אין לי אלא להפנות לפסיקה בית המשפט העליון בע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מ"י (2.7.07):
" אכן, המערער הוא חולה נפש; אך אדם הנאבק על חוסר אחריותו למעשי עבירה, ואין חולק באשר לכשירותו לעמוד לדין – השיקולים שבדין באשר להערכת הימנעותו מעדות לפי סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 יפה כוחם. באותו סעיף נקבע כי "הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". אכן, אין הדבר חל אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה המדובר (לענייננו) בבעל מוגבלות נפשית כמוגדר בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים של אנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005 ובשל מוגבלות כזאת נמנע מהעיד. באותו חוק (סעיף 1, מוגדר "אדם עם מוגבלות נפשית" כ"אדם עם לקות נפשית בשלה מוגבלת יכולתו להיחקר או למסור עדות". משנקבע בענייננו כי המערער כשר לעמוד לדין, אין הסייג חל, ולכן לא היתה סיבה שהמערער לא יסביר, מנקודת ראותו שלו, את מצבו, ולא יסתתר מאחורי טענת אי זכירה בשעה שהכל מודים כי היה כשיר לעמוד לדין..." (ההדגשות לא במקור – א.א.).
בעניינו, כפי שהעיד ד"ר נוישטטר, הנאשמת כשירה לעמוד לדין. ד"ר נוישטטר עצמו לא ציין כי מצבה הנפשי של הנאשמת מגיע עד כדי "לקות נפשית" כפי שנקבע בחוק הליכי חקירה והעדה, ובכל מקרה, לא קבע כי בשל לקותה הנפשית מוגבלת יכולתה של הנאשמת למסור עדות. ההיפך הוא הנכון, ד"ר נוישטטר קבע כי הנאשמת יכולה למסור עדות אך המליץ כי מסירת העדות תיעשה בתנאים המותאמים למצבה הנפשי.
עובדתית לא באה כל בקשה של ההגנה לאפשר לנאשמת להעיד בתנאים מותאמים ולהיחקר נגדית באופן שיתאם את המלצות הרופא שלה.
לא נעלמה מעיניי ההתמודדות הרגשית הקשה אתה נאלצה הנאשמת להתמודד באולם כשברקע נשמעו הערות פוגעניות כלפיה ועם זאת , ניתן היה לאפשר את העדת הנאשמת בתנאים מותאמים.
החלטת הנאשמת שלא להעיד בסופו של יום, לא אפשרה לתביעה כל ניסיון לנסות ולרענן את זיכרונה באשר לדקות שקדמו לתאונה וביחס לתאונה עצמה. לא פעם זיכרונות צפים מאוחר יותר, ואירועים שוקעים ומגיעים לתודעה באופן בו אדם נזכר באירוע שהתרחש. אם מהלך כזה התרחש אצל הנאשמת, ואין לבית המשפט כל מידע על כך, הרי שהמדינה לא קיבלה כל אפשרות ממנה לבחון זאת (גם אם שוכנעתי כי עת השיבה לשאלות החוקרים, אכן לא זכרה פרטים מהותיים הקשורים לתאונה).
החלטת הנאשמת שלא להעיד גם לא אפשרה להגנה פיתוח של קו חקירה לגיטימי הקשור לתרופות שנטלה הנאשמת תקופה ארוכה לפני שנהגה ברכבה (הן לפי עדותה שלה עצמה במשטרה והן לפי עדות הרופא שלה), ולא עמדה למבחן ממשי שאלת השפעה אפשרית של תרופות אלה על התנהגותה בזמן התאונה, זולת התשובות שנתנה לחוקרים בחקירתה.
זו כמובן זכותה המלאה של הנאשמת להימנע מלתת עדות בתיקה שלה וזכותה להימנע מחקירה נגדית של המדינה. יחד עם זאת, להחלטה כזו יש השלכות משפטיות, והן חלות במקרה זה.
סיכומו של דבר, נוכח המפורט לעיל, ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הגעתי לכלל מסקנה כי לא חל בעניינה של הנאשמת הסייג הקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 והימנעותה מלהעיד יש בה לחזק את הראיות נגדה.
משאלו הם פני הדברים לא מצאתי להידרש לשאלה אם עדותו של ד"ר נוישטטר, עונה להגדרת חוות דעת מומחה ודי בה כדי לעמוד בנטל הראייתי הדרוש לצורך הוכחת הסייג הקבוע בסעיף 162 (ב). שכן, גם אם אקבע שדי בעדותו של ד"ר נוישטטר בפני, מן ההיבט הראייתי, הרי שאין בתוכן עדותו כדי להקים את הסייג.
עדותו של עד ההגנה רוני שרייבמן (שוטר תנועה):
באמצעות עד זה הגישה ההגנה את המזכר שערך נ/11.
בחקירתו ביקשה ההגנה להראות כי לפי נהלי עבודת המשטרה, לא יעזוב נהג זירת תאונה בה היה מעורב אלא בתום חקירת התאונה.
כמו כן ביקשה ההגנה להראות כי אסור להזיז רכבים שהיו מעורבים בתאונה.
למען האמת לא הצלחתי להבין את קו חקירת העד בנקודות אלה, שכן מאמצי הסנגור לחלץ הסכמה של העד בנקודות אלה מעוגנים בחוק.
בהתאם לחוק נהג המעורב בתאונה עם נפגעים ידווח עליה למשטרה, יזעיק כוחות הצלה ולא יזיז את רכבו לאחריה כל זמן שמתנהלת חקירת התאונה.
אלא שבפרשה זו פעלו הזוג ליפקין על פניו בהתאם לחוק.
הם אצרו מיד לאחר התאונה, רפאל התקשר מיד משטרה, הם ניגשו לפצועים ועשו כל שביכולתם לסייע, ורק לאחר ששוטר אפשר להם לעזוב את הזירה הם עשו כך, לא לפני שהשאירו בידיו את מספר הטלפון של רפאל, אליו זמן קצר לאחר מכן התקשרו רפ"ק חיים ריבה ורפ"ק יניב לצורך תאום פגישה עימם באשקלון על מנת לראות את הרכב המעורב.
מאחר ורפאל אמר בעדותו כי מסר את הטלפון לשוטר הראשון שהגיע לזירה, ביקשה ההגנה לקבע את היותו של עד זה בפוזיציה של "השוטר הראשון שהגיע לזירה", שכן בוודאות עד זה לא היה מי שקיבל את מספר הטלפון של רפאל ולא היה הוא אשר אפשר לו לעזוב את הזירה.
אלא שעדותו של השוטר שרייבמן לא אישרה כמצופה על ידי ההגנה כי הוא היה השוטר הראשון שהגיע לזירה.
לפי עדותו:
"העד, רוני שריידמן: אני לא זוכר אם אני הייתי ראשון או לא ראשון או לא ראשון, הוא שאל אותי אם אני היחיד שהגיע ראשון.
ש. היחיד והראשון אתה לא זוכר?
ת. אני לא זוכר אם אני הייתי הראשון, זה שאני הייתי לא יחיד זה בטוח."
במהלך חקירתו הראשית ניסתה ההגנה להראות כי עת הגיע השוטר שרייבמן לזירה היו בה רק שני רכבים (הגולף והטויוטה) שכן לשיטת ההגנה היונדאי ובה הזוג ליפקין וילדיהם נמלטו מהמקום.
אלא שחקירתו הראשית של השוטר לא הניבה קביעה כזו:
"ש. עכשיו נחזור לשטח כשהגעת כמה מכוניות ראית במקום?
ת. אני לא זוכר בדיוק כמה רכבים שהיו במקום. מה שציינתי בדו"ח פעולה זה הרכבים שהיו מעורבים בתאונה הרכבים שנפגעו. אני חושב זה לא הרכבי היחידים ומטבע הדברים שהיו שם במקום.
ש. למה אתה חושב ככה?
ת. כי ברגע שמגיעים לתאונה עוד פעם התאונה כשקורת יש עוד רכבים נוספים במקום שמגיעים אז כשאני סוגר את הכביש אז אני מפנה אותם.
על פניו מצאתי את עדותו של השוטר שרייבמן אמינה.
שוטר זה לא ראה את התאונה עצמה ולמעשה תרומתו הייתה מסירת פרטים על שראה בזירה לאחר התרחשות התאונה.
לא מצאתי כי עדותו מחזקת את טענת ההגנה בעניין עזיבת זירת התאונה על ידי הזוג ליפקין. אני מקבל את עדות השוטר לפיה לא היה זה הוא אשר אישר לרפאל לפקין לעזוב את הזירה ולא היה זה הוא השוטר שקיבל מרפאל את מספר הטלפון. אני גם מקבל את עדות השוטר כי בוודאות לא היה השוטר היחיד שהגיע לזירה וגם את העובדה כי אינו זוכר שהיה הראשון שהגיע אליה.
עדותה של הגב' אסנת שס (אחות הנאשמת ואמא של הקטינה הנוסעת ברכב הנאשמת)–
אחותה של הנאשמת מתארת שיחת טלפון שהיא מקבלת מאדם שאת זהותו אין היא יודעת, והוא זה שאומר לה כי אחותה לימור הייתה מעורבת בתאונה וכי עליה להגיע לזירה.
לדבריה היא חוברת לבעלה, אוספת את אימה מביתה הסמוך ויחד כולם נוסעים מירוחם לכיוון מיקום התאונה.
וכך מעידה עדה זו:
"הגעתי לזירה, ואז הבנתי בעצם שמדובר בתאונה של לימור. האוטו היה עם הקדימה של האטו היה
מופנה לצד שני של הכביש ולכן לא הצלחתי להבין מה קורה בפנים, אבל ראיתי שזאת תאונה קשה. קפאתי במקום, פחדתי להתקרב, כי לא ידעתי מה אני בעצם לראות. בזמן שבעלי כבר התקדם והיה לו את האומץ ללכת ולראות וראיתי שיש לו שיח עם הבת שלנו טליה, כבר העזתי להתקרב. הזמן שהיא דיבר איתה אני הלכתי ללימור, לימור הייתה מאוד מאוד מעורפלת כולה מלאה בדם, במצב של ON ו OFF. שאלתי אותה: מה קרה? מה קרה? היא כל הזמן מלמלה: ''הייתה עקיפה, הייתה עקיפה,
עקיפה, עקיפה, עקיפה'' ואז לקחנו את טליה, הגיעו לשם אמבולנסים..."
בחקירתה הנגדית ביקש הפרקליט לדעת כיצד מתארת העדה את הנאשמת כמדממת שעה שהפרמדיק בזירה שטיפל בה כתב במסמך ת/26 כי היא אינה מדממת.
למרות הכיתוב שהוצג לעדה בת/26 טענה העדה בתוקף כי "נפתחה לה השפה" והיא ראתה את אחותה מדממת.
אגב, וכבר בשלב זה, אציין כי מאחר ועל כרית האויר של הנהגת ברכב הגולף נמצאו כתמים הנחזים לדם, אין אני פוסל על הסף אפשרות שהנאשמת דיממה במידה כזו או אחרת מפניה לאחר התאונה, וסביר כי דימום מהשפה, כפי שמתארת העדה יהיה לפרק זמן מסוים כך שאין בהכרח אי אמירת אמת מפי העדה הטוענת כי ראתה את הנאשמת מדממת מפניה כמו שאין בהכרח שקר ממי שלא ראה זאת בברור (הפרמדיק שבדק אותה ורפאל ליפקין שלא זכר כי ראה דימום).
בהמשך חקירתה הנגדית של העדה ביקש הפרקליט להבין מדוע ככל ששמעה העדה את הנאשמת מדברת על "עקיפה" ובהמשך דבריה אמרה כי "הייתה עקיפה" לא הביאה היא נתון חשוב זה לידיעת המשטרה? מדוע שמרה מידע כה חשוב זה למשפט עצמו?
העדה הסבירה כי עורכי הדין של הנאשמת לא אמרו לה למסור עדות זו במשטרה ובקשו ממנה להגיע למשפט ולהעיד.
כאשר התבקשה להסביר, האם לא התכוונה הנאשמת שהיא עצמה יצאה לעקיפה, השיבה כי אין היא יודעת דבר על התאונה, והיא באה להעיד רק על מה ששמעה וראתה בזירה אליה הגיעה.
אודה כי ניתוח עדות זו מעורר אי נוחות רבה אף מעבר להיות העדה אחותה של הנאשמת ומטבע הדברים יש לה אינטרס במתן עדות שתסייע לאחותה.
ניכר היה כבר בתחילת העדות כי חשוב לעדה להבהיר כי הנאשמת בעודה המומה לחלוטין מהתאונה הקשה שעברה ובעודה לדברי העדה במצב של ON OFF, מלמלה מספר פעמים את המילה "עקיפה, עקיפה עקיפה".
לא "כואב לי בפנים", לא "מה קרה לילדה שלידי", לא מבקשת הסברים למה שהגדירה מאוחר יותר כ"פיגוע" בו היא חשבה שהייתה מעורבת, אלא רק דבר אחד היה חשוב לנאשמת להגיד – "עקיפה, עקיפה , עקיפה".
לו הייתה בוחרת הנאשמת להעיד, או לו הייתה העדה מוסרת מידע זה למשטרה בזמן, ניתן היה לחקור את הנאשמת בנקודה זו ולברר למה התכוונה ככל שאכן אמרה מילים אלה במהלך ערפולה בזירה.
אלא שאיש מאנשי מד"א שטיפלו בנאשמת לא מסרו דיווח דומה, הנאשמת בשתי חקירות שלה, בבית החולים ובמשטרה לא מסרה עדות ברורה לפיה יצאה היא לעקיפה או רכב אחר יצא לעקיפה מולה מה שגרם לה להחליט לסטות שמאלה דווקא ולא ימינה.
המדובר בעדות שעל פניו אינה מעוררת תחושת אמינות וזאת אקבע בזהירות רבה, שכן ברור על פניו כי עדה זו חוותה טראומה שאינה פשוטה בזירה אליה הגיעה עת מצאה את בתה פצועה ונזקקת לטיפול רפואי.
אני קובע כי גם אם שמעה העדה את הנאשמת ממלמלת את המילה "עקיפה" , (ואין אני סבור כי סביר שזו תהיה המילה שחשוב היה לנאשמת לומר בדקות אלה בהן היא פצועה בעצמה באופן משמעותי), אין בכך דבר כדי להבהיר את שהתרחש בדקה שקדמה לתאונה, שכן בשום שלב אחר לא מסרה הנאשמת כי היא זוכרת את התאונה, ובשום שלב לא מסרה היא גרסה ולו עמומה של התרחשות התאונה, כך גם בחרה שלא להעיד במסגרת פרשת ההגנה.
עדה זו עשתה רושם כי נלחצה מאד במהלך עדותה עת ביקש התובע לקבל הסבר למילים שלכאורה שמעה מהנאשמת. העדה לא הגיבה כך כאשר תארה את מצב הבת שלה שנפצעה קשות בתאונה, וניכר היה שיש לה קושי להחקר על חלק זה של עדותה.
אני מחליט לתת לעדות זו משקל נמוך עד מזערי, בכל הקשור למילים שלכאורה אמרה הנאשמת לאחר התאונה.
עדותו של מר אורן שס – (גיסה של הנאשמת, בעלה של העדה אסנת שס) –
בן זוגה של אסנת שס העיד אף הוא בפני כמי שהגיע לזירת התאונה לאחר התרחשותה.
כך תאר עד זה את שראה בזירת התאונה אליה הגיע ואת שהתרחש בבית החולים סורוקה אליו הגיע יחד עם פינוי בתו לשם:
"רצתי מהר לאוטו הגעתי לחלון של ליד הנוסעת איפה שהבת שלי ישבה וראיתי שהבת שלי באופן כללי ביחס למה שככה ראיתי בשנייה הראשונה בזירה. המצב של הבת שלי יחסית היה נראה לי בסדר, היה לה כמה פגיעות בפנים בצוואר אבל לא ראיתי איזה משהו, אתה יודע כזה שהיה צריך להיבהל ממנו. כשקצת נרגעתי הסתכלתי על גיסתי ראיתי שגיסתי לכודה בתוך הרכב והיא כזה ממלמלת טליה, טליה, טליה. זה פחות או יותר מה שהיה בזירה לכיוון הרכב השני אני רק הסתכלתי, אתה יודע אפילו לא התקרבתי לא רציתי אפילו להתקרב לשמה, היינו שמה לא זוכר כמה זמן אני חושב 10 דקות או רבע שעה עד שהוציאו את הבת שלי מהרכב. כשהעלו אתה לאמבולנס אז ישר חזרתי לרכב שלי ונסענו אחרי האמבולנס לסורוקה. פינו לנו את הדרך כי הייתי צריך לעבור ממש דרך כל השדה קרב הזה, פינו אותנו המשטרה כי אמרנו שהבת שלנו באמבולנס והגענו לסורוקה.
אם אני זוכר נכון האמבולנסים הגיעו לפנינו לסורוקה אם אני זוכר נכון או שלפחות שאני נכנסתי לחדר טראומה כבר הבת שלי ולימור כבר היו בחדר טראומה בסורוקה. אני בנקודת זמן הזאתי הבנתי שהבת שלי ככה זה היה נראה לי שהבת שלי במצב די טוב ולימור הייתה במצב הרבה יותר גרוע הפנים שלה היו חתוכות, הרגליים שלה היו ממש פגועות קשה וקשה. קצת נרגעתי הלכתי ללימור לשאול אותה מה קרה אם היא זוכרת מה בדיוק קרה בתמונה והדברים היחידים שהיא מלמלה כל הזמן זה מה עם טליה הבת שלנו ושהייתה עקיפה הייתה עקיפה. זאת אומרת הדברים האלה כאילו חקוקים לי בזיכרון כמו... יאפשר לשכוח את זה את מה שעברתי ברגעים האלה, ביחוד בשבוע הראשון שאחרי התאונה. כל הזמן היא מלמלה בחדר טראומה, זה המקום היחידי ששמעתי את לימור אומרת על נושא העקיפה. ז"א היא חזרה על זה לפחות פעמיים שלוש על נושא העקיפה וכל הזמן שאלה מה עם טליה מה עם טליה."
בשונה מעדות אשתו, הגב' אוסנת שס, מתאר עד זה את הנאשמת כמי שבזירה אומרת את המילים "טליה, טליה, טליה" ולא "עקיפה, עקיפה, עקיפה" אך בבית החולים שם הלך לברר עם הנאשמת מה קרה בתאונה, כאן אומרת הנאשמת את המילה "עקיפה" שלוש פעמים כפי שתיארה אשתו אסנת, רק שמיקום אמירת הדברים על ידי הנאשמת השתנה. בין עדויות הזוג שס.
לטענתו הנאשמת לא הפסיקה בחדר הטראומה לומר כי הייתה עקיפה.
לטענתו הנאשמת חזרה לפחות שלוש פעמים על נושא העקיפה.
ביחס למצבה של הנאשמת בזירה, כך העיד העד:
"אני ראיתי שהיא סובלת מאוד, הייתה בהלם מוחלט, ירד לה דם מפנים, אני ראיתי שהרגליים שלה כנראה פגועות מאוד קשה כי אי אפשר היה להוציא אותה מהרכב. תך כדי שאני עומד ליד הבת שלי אני ראיתי שמכבי-אש שמה מנסים לחתוך את הרכב בשביל להוציא את לימור אני ראיתי שהמצב שלה לא טוב."
בהמשך עדותו שהתאפיינה בכעס רב ובטענות ביחס להליך שעוברת הנאשמת גיסתו כך העיד עד זה:
"ש - תראה בסוף העדות שלך אתה אמרת שהגעת לכאן היום בגלל שאתה רואה את כל מה שמתנהל כאן כמה חודשים. מה מתנהל פה כמה חודשים למעשה?
ת. עינוי עדים.
ש. מה? עינוי עדים?
ת. כן.
ש. למה עינוי עדים?
ת. כי אם הייתי חושב שלימור אשמה בתאונה הזאתי לא הייתי טורח להגיע לכאן היום.
ש. כן. אני חושב....
ת. סליחה אל תפריע לי. הבת שלי ב-48 השעות הראשונות הייתה בסכנת חיים ממשית ורגעית, אני חושב שגם לבת שלי וגם לי מגיע לדעת את האמת כמו משפחה. אבל לפי דעתי מה שקורה פה זה מחפשים את מי לתלות ולא מחפשים את מי גרם לתאונה. זה שאולי האוטו של גיסתי היה איפה שהיה, אף אחד לא מנסה לראות מה התוצאה של למה הוא הגיע לאן שהוא הגיע. אבל אם גיסתי אמרה לי בחדר טראומה, שהיא נמצאת במצב שכל הגוף שלה שבור והיא מדברת איתי על הייתה עקיפה הייתה עקיפה. אני לא רואה שמישהו תובע את הייתה עקיפה, על העקיפה הזאתי אף-אחד לא מדבר על העקיפה הזאתי ולי מגיע לא פחות מהמשפחה של ההרוגים, לדעת מה קרה בזירה הזאתי.
ש. אז בוא נברר את זה, תגיד לי משהו: על סמך מה אתה חושב שהיא לא אשמה? ז"א מה התרחש?
ת. אם הייתה עקיפה, איפה הרכב הזה, למה הוא לא היה בזירה. אני רק שבועיים אחרי זה הבנתי שבאמת
יש איזה רכב שכנראה עצרו אותו, מישהו שברח מהזירה. "
ניכר כי עד זה הגיע לעדות מתוך תחושה כי הנאשמת אינה אחראית לתאונה, הוא חש כי נגרם לה עוול ומשוכנע כי רכב אחר שברח מזירת התאונה הוא שגרם להתרחשותה. אין המדובר בעדות "ניטראלית" בלתי מעורבת המדווחת לבית המשפט על שראה ושמע העד מתוך רצון למסור עדות ישרה ואמינה כדי להגיע לחקר האמת, אלא המדובר בעדות שרוצה להטיב עם הנאשמת מתוך תחושה של העד כי נגרם לה עוול בהליך זה בו ה"עבריין" האמיתי לא נתפס, לא נחקר ולא הועמד לדין.
כאשר לחץ הפרקליט את העד והטיח בו כי לדעתו הוא משקר ולא שמע את הנאשמת אומרת "הייתה עקיפה" ולמעשה התבקש להגיע לומר זאת הגיב העד:
"תשמע אתה לא תוכל להכניס לי דברים לפה אני אומר לך הבת שלי הייתה בסכנת חיים זה לא יעזור שום דבר. אם הייתי חושב שלימור כמעט הרגה את הבת שלי לא הייתי יושב פה ומנסה להגן פה על אף אחד. לי חשוב יותר מכל אחד אחר פה לדעת מה קרה, לי לא הסתדר עם מה שומע מהצד את הדיונים מתנהלים ולאיפה זה הולך לא מסתדר. "
עד זה למעשה מעיד על עצמו כי מאחר והוא חושב שהנאשמת אינה אשמה הוא מגיע ומנסה להגן עליה. כלומר אין המדובר בעדות נעדרת אינטרס אלא בעדות שכוונתה לסייע לנאשמת מתוך אמונה כי היא אינה אשמה.
אני סבור כי מעבר לפער שיש בין עדות זו לעדות של אסנת באשר למיקום אמירת הדברים (הזירה של התאונה לפי אסנת וחדר הטראומה בסורוקה לפי עדות זו) משקלה של עדות זו נמוך מאד שכן היא עדות שמאחוריה כוונה "לעזור" לנאשמת כפי שהעיד העד עצמו בדבריו.
העד פבל ירצב – מתמלל -
באמצעות עד זה הגישה ההגנה את תמליל חקירת הנאשמת במשטרת ישראל.
תמליל זה הוגש וסומן נ/12.
על בסיס תמליל זה טוענת ההגנה כי הנאשמת העלתה בחקירתה גרסה לפיה בשל עקיפה של רכב מולה התרחשה התאונה.
עלי להבהיר חד משמעית כי צפייה בסרט החקירה של הנאשמת במשטרה וגם קריאת התמליל שלו נ/12 שנערך על ידי ההגנה מבהירים חד משמעית כי אין לנאשמת כל גרסה עליה היא מעידה כי רכב אחר יצא לעקיפה מולה.
הנאשמת טוענת פעם אחר פעם לאורך כל חקירתה כי אין היא זוכרת כלל את התאונה והיא אף אומרת מפורשות כי היא מייחלת ליום בו תיזכר או תחלום על מה שקרה בתאונה.
כאשר מתבקשת הנאשמת בסוף החקירה לחתום על עדותה והיא מקבלת את תמליל העדות לידיה, ולאחר שהיא קוראת את החלק שמתאר במה היא חשודה לפי גרסת המשטרה לאירוע, שואלת הנאשמת (להבדיל ממעידה על משהו שהתרחש) האם יתכן שפגיעת הרכב שלה התרחשה כתוצאה מרכב שיצא לעקיפה מולה? הנאשמת אינה מעידה שכך התרחש, אלא לפי מה שמסבירים לה שחושדת המשטרה, היא שואלת האם יתכן תרחיש אחר שהתרחש, תרחיש חליפי לזה שלו טוענת המשטרה.
אגב, במהלך החקירה העלתה הנאשמת עוד אפשרות שלדעתה יכולה הייתה לגרום לתאונה – כשל טכני ברכבה. הנאשמת מציינת אפשרות זו מפורשות גם כן. היא לא נותנת גרסה לפיה כשל כזה או אחר גרם לסטייה ולתאונה, אלא מעלה השערה שכן אין היא יודעת דבר על התאונה עצמה והיא מנסה לנחש מה יכול היה לגרום לתאונה זו, מתוך עמדה כי היא עצמה אינה אשמה, בדיוק כפי שהיא מנסה לנחש את אפשרות העקיפה מול הבוחנים. המדובר בשאלות וניחושים ולא בגרסה שהיא מוסרת.
ניסיון ההגנה להציג שאלה זו של הנאשמת את החוקרים כגרסה שהיא מסרה, נדחית על ידי בשתי ידיים.
המדובר בעיני בניסיון להציג מצג כאילו הנאשמת מסרה גרסה שלא נחקרה כלל על ידי המשטרה.
אני קובע כי הנאשמת לא מסרה מעולם כל גרסה שלה להתרחשות התאונה.
טענה של "הגנה מן הצדק"
בסוף סיכומיה טענה ההגנה גם טענה של הגנה מן הצדק שיש להפעיל לטובת הנאשמת בפרשה זו.
בנימוקיה טענה ההגנה כי כתוצאה מדרך חקירת זירת התאונה, החקירות שבוצעו, ניהול הליך החקירה, קבלת והעברת המוצגים, וההחלטה שלא להגיש כתב אישום כנגד הזוג ליפקין, יש הצדקה להורות על זיכוי הנאשמת מחמת הגנה מן הצדק.
בטיעוניה הפנתה ההגנה לפרשת בורוביץ (4855/02 מד"י נגד בורוביץ) וכן לפרשת ורדי (1611/16 מד"י נגד ורדי) תוך שטענה כי יש ליישם ביחס לנאשמת את ההלכות שניתנו בין היתר בשל אכיפה בררנית כלפיה.
טענות ההגנה בעניין זה נדחות על ידי ואסביר בקצרה מדוע:
בית המשפט העליון ניתח את המבחן הראוי לקבלת טענת הגנה מן הצדק בע"פ 2910/94 יפת נגד מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (להלן פרשת יפת) וכך נקבע על ידו מפורשות –
"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות הינה התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם. "
לאחר מכן חזר בית המשפט העליון ו"עדכן" את המבחן בפרשת בורוביץ' (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נגד דר' בורוביץ איתמר , נט (6) 776 שם נקבע מבחן מסודר בן שלושה שלבים להחלת ההגנה:
1. בחינת הפגמים העולים מן ההליך שננקט נגד הנאשם במנותק משאלת האשמה או החפות.
2. שאלה – האם ניתן לקיים ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת חרף הפגמים.
3. אם ההליך אכן היה פגום ביחס לנאשם, יש לבחון טרם ביטול כתב האישום האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מביטולו על מנת לרפא את הפגמים.
מן האמור לעיל ומן הפסיקה שפורסמה אף לאחר התיקון בחוק שעיגן את ההגנה בסעיף 149 (10) לעיל, עולה כי על הנאשם להראות "פגיעה ממשית" בו וביכולתו לזכות בהליך הוגן בבית המשפט כתוצאה מהפגמים להם הוא מפנה.
בעמודים 90 עד 95 של סיכומיה הציגה ההגנה את רשימת ליקויי החקירה, הכשלים לכאורה בהתנהלות החוקרים/הפרקליטות, וטענות לפיהן "הוסתרו" ממנה חומרי חקירה עד לרגע זה.
בחנתי הן לאורך הכרעת הדין לעיל והן בסיכומי ההגנה את כל הטענות שהעלתה ובכלל זה את הטענה לאכיפה בררנית כלפי הנאשמת.
מסקנתי היא כי יש לדחות את טענת הנאשמת להגנה מן הצדק, ואסביר את עמדתי:
ביחס לשלב הראשון במבחן שנקבע בפרשת בורוביץ', הרי שאין בפגמים שהציגה ההגנה פגמים מהותיים אשר שוללים מבית המשפט יכולת להבין את התמונה הראייתית המלאה:
הנחת הבוחן עת הגיע לזירה כי רק שני רכבים היו מעורבים בתאונה, התבהרה מהר מאד על ידו ולא מצאתי כי חקירתו הייתה צריכה שונה לו הרכב השלישי, היונדאי היה נמצא לידו בזירה. לכל היותר היה מבין מהר יותר את משמעות נקודה 14, וסימן 3 והשברים ת/11 ששייכים היו לרכב לא מוכר מבחינתו.
הטענה המועלית על ידי ההגנה בסעיף 540 של סיכומיה היא כללית מאד, ולא מראה באופן ספציפי כיצד נוכחות היונדאי בזירה הייתה יכולה או צריכה לשנות מהותית את החקירה או תוצריה, שכן כל פעולות החקירה עם היונדאי (למשל התאמת נזקים עם הגולף) בוצעו ותועדו זמן קצר לאחר סיום חקר הזירה.
טענה לפיה לא נמדד רוחבו של סימן 14 היא עובדה נכונה, אך אין לה נפקות ממשית לעצם העובדה כי אובחן סימן רחב וכהה יותר (לפי תיאור הבוחן בחוות דעתו) אל מול המשכו – סימן 3 שהוא דק וארוך עד לנקודת האימפקט. אורכו של סימן 14 נמדד (13 ס"מ) והוא תועד בוידאו ובתמונות (ת/9). בנסיבות אלה ה"כשל" שבאי מתן נתון מספרי מדויק על רוחבו, אינו מהותי ואינו משנה את עצם תיעודו כראייה מרכזית בתאונה זו.
הטענה לפיה הבוחן לא התייחס לסימן הבלימה בכיוון נסיעה הטויוטה אינה נכונה עובדתית (ראה ת/3) וזאת גם אם התייחסות זו באה בשלב מאוחר יותר במסגרת בקשת השלמה של הפרקליטות. עובדתית ראה הבוחן את סימן הבלימה בזירה עצמה, צילם אותו, ובחר שלא להכניסו לת/4 שכן הכניס למסמך זה כל סימן אותו מצא קשור לתאונה. אין בכך כל פגם מהותי כי לבקשת הפרקליטות הבהיר הבוחן את מסקנתו בת/3 ואף צרף להבהרה זו תמונה שהוא עצמו צילם בזירה, קל וחומר כאשר גם אם סימן זה היה מייצג קשר לטויוטה, לא היה בכך כדי להשפיע דבר על מסקנות התנהלות הגולף, שכן אין מחלוקת בין הצדדים באשר לדרך התרחשות אימפקט 2 בתאונה זו.
טענות ההגנה להיעדר בחינה של שברי הפלסטיק במעבדה שתבחן את התאמתן ליונדאי אינה מעידה על כשל מהותי. ראשית, לפי מבחן התאמה מצולם הוברר כי חלקים אלה שייכים ליונדאי. שנית מומחה ההגנה (שבדק חלקים אלה בעצמו) לא חלק על הטענה כי אלה שברים של היונדאי, ושלישית, איש לא מנע מההגנה שקיבלה לידיה את השברים ת/11 לבדיקה שלה, להראות בבדיקה עצמאית משלה כי עמדת הבוחן שגוייה ולא נכונה. חוות דעת בעניין כזה לא הוגשה על ידי ההגנה.
טענות להיעדר שחזור עם הרכבים בזירה ולביצוע ניסוי התאמת הנזקים באופן לקוי לכאורה זכו להתייחסותי במהלך הכרעת הדין. טענות אלה נדחו שכן מצאתי את התנהלות הבוחן תקינה לחלוטין וסבירה.
אכן היה ליקוי בדרך תפיסת הצמיג על ידי הבוחן, אך בסופו של יום סומן הצמיג וצולם עוד בזירה, כך שגם אם היה פגם ב"ניירת" שליוותה את העברת הצמיג עצמו, לא היה צל צלו של ספק כי הצמיג שנבחן על ידי מומחה הצמיגים הוא צמיג הגולף של הנאשמת וזה גם הצמיג שהובא לאולם בית המשפט כמוצג.
כפי שקבעתי בהרחבה בהכרעת הדין לעיל, לא מצאתי כל פגם בהתנהלות מומחה הצמיגים ומסקנותיו כך שאני דוחה את טענות ההגנה בסעיף 559 של הסיכומים.
בוחן התנועה הסביר מדוע בחר לחקור את הקטינה ברכב הנאשמת ומדוע לא נחקרה הקטינה ברכב של הזוג ליפקין. הסברו סביר ועל פניו לא מנע מההגנה זימון של אותה קטינה לעדות מטעם ההגנה לו מצאה חשיבות קריטית בעדות זו.
כך גם לא נמנעה מההגנה היכולת לזמן לעדות את רפ"ק חיים ריבה, רפ"ק יניב, וכל שוטר אחר שהיה בזירה (למשל רפ"ק אורן מוניטין אותו זיהה מהנדס התנועה בתמונה שהוצגה לו בחקירתו). ההגנה בחרה משיקוליה שלא לזמן עדים פוטנציאלים אלה כעדי הגנה ובכל זאת העלתה טענות לנזק ראייתי שנגרם לה כתוצאה מאי העדתם על ידי התביעה בתיק זה.
גם הטענה לכשל מהותי שנגרם לנאשמת מאי חקירת תאוריית העקיפה מולה לאחר שהעלתה זאת מפורשות בחקירתה נדחתה על ידי בהכרעת הדין לעיל, ואין אני מוצא צורך לחזור על נימוקים אלה שוב.
צודקת ההגנה כי לא כל הראיות נמסרו לה בתחילת המשפט, אך עובדה זו נובעת מכך שחלק מהראיות (ההקלטות בטלפון של העד ליפקין) התבררו כקיימות רק בבוקר בו אמור היה להתחיל את עדותו. התנהלות התביעה עת העבירה מיד הקלטות אלה להגנה תקינה ולא מצאתי בה כל פגם.
מנגד, אף שקיבלה ההגנה מבית המשפט צו המתיר לה חדירה לניידים של רפאל ליפקין וחגית ליפקין (קבלת שיחות יוצאות ונכנסות), הוגש תדפיס השיחות של רפאל בלבד מבלי שהתבקש צו ממותב זה לקבלת התמונות שנשלחו לכאורה מאחד מטלפונים אלה למד"א שכן כך טען העד רפאל .
ההגנה טענה בסיכומיה כי לא קיבלה מידע על שיחות שלכאורה נמחקו ממכשיר הנייד של רפאל, אך עד לרגע זה לא באה בכל בקשה נוספת לבית המשפט לפיה לא מולאו הוראות הצו הראשוני שניתן.
גם כאן "חוסר ראייתי" לו טוענת ההגנה יכול היה להיות מושלם על ידה לו סברה כי פעולה זו תפעל לטובת הנאשמת, והיא אשר בחרה שלא לעשות שימוש ביכולת זו.
"בלתי יאומן" מגדירה ההגנה את המצב בו תמונות שצילם לכאורה רפ"ק יניב, קצין הבוחנים, לא הגיעו לידי הבוחן או ההגנה.
ככל שיניב אכן צילם תמונות של היונדאי (וסביר כי כך אכן קרה) נכון היה כי אלה יגיעו לידי הבוחן ותיק החקירה.
יחד עם זאת, אין חולק כי היונדאי צולמה על ידי הבוחן מכל הכיוונים (ראה ת/7) , בוצע עמה ניסוי התאמת נזקים עם רכב גולף שגם הוא צולם, ואין כל חסר ראייתי בתיק הקשור לצילומי רכב זה.
המדובר בפגם אותו בנקל יכולה הייתה ההגנה לתקן לו רצתה על ידי זימון העד יניב לעדות או בקשה לקבלת צו מבית המשפט כי יעביר התמונות שלכאורה צילם לידי ההגנה. בסופו של יום נמנעה ההגנה גם ממהלך זה.
לסיכום בחינת השלב הראשון במבחן בורוביץ', לא מצאתי כי הפגמים שהעלתה ההגנה נוצרו במזיד או בכוונת מכוון, לא מצאתי כי המדובר בפגמים מהותיים שמנעו מבית המשפט יכולת להבין את התמונה הראייתית הכוללת או פגמים שאלמלא התרחשו היה נוצר מצב בו עשויה הייתה להתקבל תמונה ראייתית שונה מהותית בפרשה זו.
התנהלות המשטרה והתביעה בוודאי שאינה מגיעה לכדי "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות היינה התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" כפי שנקבע בפרשת יפת לעיל.
ביחס לשלב השני במבחן בורוביץ', לא מצאתי כי נוכחות הפגמים לעיל מנעה מבית המשפט יכולת לנהל את ההליך הפלילי בצורה צודקת והוגנת חרף הפגמים.
ההגנה קיבלה כל צו שביקשה להשלמת הראיות החסרות, בית המשפט יצא לביקור בזירה ובחן בעיניו את טענות ההגנה באשר למבנה הזירה (קיומה של ירידה במקום, בחינת המדרגה באספלט ובחינת שולי הדרך אגב מדידה פיזית נוספת של שדה הראייה במקום בנוכחות שני הצדדים).
מאחר ולא מצאתי ברשימת הפגמים שהציגה ההגנה משום עיוות דין שנגרם לנאשמת, אין אני מוצא הצדקה לביטול כתב האישום שהוגש ואין אני מוצא הצדקה להפעלת אמצעי אחר בשל ההגנה מן הצדק.
מאחר ומצאתי את עדות הזוג ליפקין אמינה לחלוטין, ומאחר והצבעתי על ראיות נוספות המחזקות בעיני את אמיתות עדותם, ומאחר ודחיתי את "תאוריית הבריחה" מהזירה כפי שטענה ההגנה, אין אני מוצא כי הגשת כתב האישום כנגד הנאשמת בלבד היא בבחינת אכיפה בררנית בפרשה זו.
אני מוצא את עמדת הפרקליטות בעניין זה סבירה לחלוטין ותואמת את עובדות המקרה כפי שקבעתי אותן בפרשה זו.
לאור בחינתי את הליקויים שהעלתה ההגנה בפרק ההגנה מן הצדק, אני דוחה גם את טענות הנאשמת ל"נזק ראייתי" שלכאורה נגרם לה ואשר מצדיק לשיטת ההגנה את זיכויה מטעם זה בלבד.
רק לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעפ"ת 31938-09-19 מדינת ישראל נגד אלפקיר (כבוד השופטת ג.שליו) את הדברים הבאים:
"על פי הפסיקה, מחדל חקירה הינו מחדלה של המאשימה בהשגת ראיות הדרושות לנאשם להתמודדות הוגנת עם ראיות התביעה, או מחדלה בהשגת הראיות שבכוחן להקים ספק סביר לזכותו. נקבע לא אחת בפסיקה, כי מחדלי חקירה עשויים להוביל לזיכויו של נאשם, אך לא כל מחדל, או אף הצטברות של מספר מחדלים, יביאו בהכרח לזיכוי. למעשה, השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו, היא האם המחדלים מגיעים לכדי הותרת ספק סביר באשמתו של הנאשם, או האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם, באופן שהוא התקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו (י.קדמי, על הראיות, חלק רביעי (2009), עמ' 1979-1986 והפסיקה שהובאה שם).
וכך נקבע בע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל (21.5.07):
"בחינת טענה לקיומם של מחדלי חקירה אינה מבקשת לבחון האם ניתן היה לנהל את החקירה בדרך אחרת, טובה יותר, יעילה יותר, אלא האם קופחו זכויותיו של החשוד, האם בחקירתו לא נשמרו הכללים וההנחיות שגובשו על מנת לאפשר לו להתגונן כראוי ולאפשר לבית המשפט לבצע מלאכתו בגילוי האמת. כידוע, מקום בו לא קופחה הגנת הנאשם לא די במחדל החקירה עצמו כדי להביא לזיכוי הנאשם... משקלו של המחדל החקירתי ייקבע הן מתוך בחינת המחדל עצמו, טיבו ומהותו, הן - ובעיקר, מתוך בחינתו על רקע מכלול הראיות... בחינתם של מחדלי חקירה צריכה להיעשות מתוך הכרה בחומרתה של אי ההקפדה על נהלי חקירה וביצוע פעולות חקירה חיוניות מחד גיסא, ומאידך גיסא תוך הכרה בכך כי בחכמה שבדיעבד ניתן לעולם להצביע על סוגיות שניתן היה להעמיק בהן או על פעולות שלגביהן ניתן היה לפעול אחרת.
בענייננו, גם אם אתעלם מהסבריו של הבוחן בדבר אי היכולת לבצע את הבדיקה בצדו השמאלי של הרכב, מפאת מצבו; ומכך שעל פי מכלול הממצאים שמצא בשטח, מראה עיניו ומומחיותו (נתונים שעד מומחה רשאי בהחלט להסתמך עליהם, ובכך אף יש לו יתרון על מומחה ההגנה שלא ראה את הממצאים בזמן אמת), הוא לא מצא לנכון לערוך בדיקה לצדו הימני של הרכב, שנראה בעיניו ללא פגע; הרי שהיה על בית המשפט לבחון את מכלול הראיות שהובאו בפניו, ורק באספקלריה זו לבחון את נפקותו של מחדל החקירה. "
בחינת הליקויים שהציגה ההגנה מובילה אותי למסקנה חד משמעית כי המחדלים שהוצגו אינם מגיעים לכדי הותרת ספק סביר באשמתה של הנאשמת, ואין מדובר במחדלים כה חמורים עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתה של הנאשמת, באופן שהיא התקשתה להתמודד עם חומר הראיות שמפליל אותה.
אשר על כן, גם הטענה ל"נזק ראייתי" המצדיק את זיכוי הנאשמת, נדחית על ידי.
סיכום מסקנותי הסופיות לאחר שמיעת כלל הראיות בפרשה זו:
כאשר בחקר תאונות דרכים עסקינן, משקל שונה יש לראיות המתקבלות מחקר זירת התאונה אל מול הראיות המתקבלות כתוצאה מחקירת עדי הראייה או המעורבים עצמם בתאונה.
למעורבים עשויים להיות אינטרסים כאלה ואחרים עת מוסרים הם עדות.
משקל הראיות הנובעות מעדות מעורבים יהיה על פי רוב נמוך ממשקלה של עדות הניתנת על ידי עד ראייה בלתי מעורב.
מול שני סוגי הראיות לעיל, ניצבות ראיות חפציות, תמונות וסרטונים שתועדו ונאספו בזירת התאונה עצמה בדרך כלל על ידי בוחן התנועה שחקר את הזירה.
אסופת ראיות זו מספקת על פי רוב את הראיות האיכותיות ביותר בעלות המשקל הרב ביותר להבנת מנגנון תאונה.
לא פעם עדים לא ידייקו בתיאור תאונה שראו, גם אם תיאור זה ניתן בתום לב מוחלט.
לא פעם עד יעיד על מהירות, מרחק, צבע, או מצב שראה לנגד עיניו, וביחס לאותו אירוע ממש, יספק עד ראייה אחר (אף הוא בתום לב מוחלט) תיאור עובדתי סובייקטיבי אחר לחלוטין.
חקירת בוחן תנועה המגיע לזירה בסמיכות להתרחשות תאונה ומתעד בתמונות וסרטונים את הזירה כפי שמצא אותה, הופכת את הזירה בחלק מהמקרים למקור הראיות בעלות המשקל הרב ביותר לצורך הבנת מנגנון התאונה.
זירה שצולמה ותועדה היטב יכולה במקרים רבים, ללא כל קשר לעדויות המעורבים או עדי הראייה לאירוע התאונה, לספק ראיות בעלות משקל רב מאד המאפשרות קביעות עובדתית מעבר לכל ספק סביר באשר למנגנון התרחשות התאונה.
כפי שיוסבר להלן הזירה של התאונה בתיק זה היא זירה כזו ה"מספרת" את סיפור התאונה בראיות חד משמעיות:
בוחן התנועה (ע.ת 1) שהגיע לזירת התאונה זמן קצר יחסית לאחר התרחשות התאונה, שעה שהשמש עדיין זרחה וסיפקה תאורה טובה לצורך צילומה, הצליח לתעד בוידאו ובתמונות את המקום זאת אף טרם החל בחקר הזירה עצמה על ידי מדידות.
מסתבר כי צילומים ראשוניים אלה (שבוצעו באמצעות מצלמה דיגיטאלית) ניתנים להגדלה ברזולוציה טובה מאד בכל מחשב, זאת לאחר שהמדינה גישה אותם בפורמט של דיסק. באופן זה ניתנה גם לבית המשפט היכולת לבחון כל צילום בהגדלה ובכך לראות בפרטי פרטים את הזירה זמן קצר לאחר שהתאונה התרחשה.
הסתבר כי ליכולת זו חשיבות רבה מאד, שכן באמצעות הגדלה של תמונות 33 ו- 15 מתוך דיסק ת/9 ובחינה של סרטון הוידאו שביצע הבוחן ניתן להבין את מנגנון התאונה גם אם לא הייתה מובאת עדות ראייה כזו או אחרת של התאונה עצמה.
כמובן שיש בעדויות כדי לחזק או להחליש ממצאים כאלה ואחרים, אך בסופו של דבר המדובר בחיזוק לראיות המרכזיות המתקבלות מהזירה עצמה.
כפי שיוסבר להלן, ניתוח הזירה במקרה זה על בסיס הראיות הראשוניות המצולמות שסיפק הבוחן, מאפשר הבנה טובה באשר לדרך התרחשות התאונה בפרשה זו, ואסביר את דברי:
עם הגעתו של הבוחן ע.ת 1 לזירת התאונה, הוא ביצע צילום וידאו של המקום (קובץ וידאו בדיסק ת/9) וצילם תמונות דיגיטאליות של הזירה (גם הן הוגשו על גבי הדיסק ת/9).
במהלך ניהול פרשת התביעה וחקירתו של ע.ת 1 עלתה סוגיה מרכזית לדיון והיא שאלת מיקומו של ה"אימפקט" הראשון (המפגש הראשוני) בין הגולף בו נהגה הנאשמת ובין רכב היונדאי בו נהג ליפקין.
הצדדים אינם חלוקים כי הגולף היה מעורב בשתי תאונות עוקבות כאשר הראשונה הייתה עם היונדאי והשנייה מיד לאחריה עם הטויטה (שם גם נגרמה התוצאה הקטלנית).
שתי שאלות נמצאות במחלוקת עקרונית בין הצדדים:
1. מה התרחש על הכביש לפני האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי?
2. היכן ביחס לכביש התרחש האימפקט הראשון בין הגולף ליונדאי?
בעוד התביעה טוענת כי מסיבה שאינה ברורה הנובעת מרשלנות של הנאשמת סטתה הנאשמת לנתיב השמאלי ושם התרחש האימפקט הראשון שהוביל לתאונה השנייה אף היא בשול הנתיב השמאלי, טוענת ההגנה לתרחיש אחר לחלוטין:
לשיטת ההגנה יצא רפאל ליפקין לעקיפה של הטויוטה, חסם את נתיבה של הגולף, ובמהלך ניסיונו של ליפקין לשוב במהירות לנתיבו המקורי מתרחשת התאונה הקלה (האימפקט הראשון) עם הגולף בעודו הנתיב הימני, מהלך שיוצר סבסוב שמאלה של הגולף, ופגיעה שלו בטויוטה.
כפי שיוסבר להלן, בחינת צילומי הזירה מספקת תשובה לשאלות לעיל:
ע.ת 1 תעד בתמונה מספר 33 (ת/9) את הזירה מכיוון צומת הנגב לכיוון ירוחם.
על פניו המדובר בתמונה המצולמת ממרחק שיכולה לספק מבט כללי בלבד על הזירה, אך מתברר כי תמונה זו כוללת בתוכה את הסימנים שתעד הבוחן בסקיצה של זירת התאונה (ת/4), ובכלל זה סימן 14 בת/4 המעיד לשיטת הבוחן על נקודת האימפקט הראשונה ובהמשכה סימן צמיג 3.