278. יש להתחשב בכך שעבירת האיומים מגבילה את חופש הביטוי. משכך, הרי שסיווגו של ביטוי כאיום מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן, וככל שיינתן פירוש רחב יותר למושג האיום, כך יתעצמו המגבלות על חופש הביטוי של הדובר [ר' רע"פ 8736/15 בר נ' מדינת ישראל (17.1.18)]. יש לזכור בהקשר זה, כי אמירות – גם אם קשות ומכוערות הן – אשר בכוחן להטריד אדם או להפריע לשלוות נפשו של השומע – אינן עונות בהכרח להגדרתה של עבירת האיומים, אלא אם הן מקיימות את הדרישות אשר פורטו לעיל. יש להבחין לפיכך בין התבטאות מותרת (גם אם היא מעוררת פחד, וגם אם אינה התבטאות 'ראויה', דוגמת אזהרה המנוסחת במלים בוטות, קללה או הצקה) לבין התבטאות אסורה, המגבשת את היסוד העובדתי של עבירת האיומים.
279. במהלך השנים נקבעו בפסיקה מספר מבחני עזר, אותם ניתן להחיל על מנת להכריע אם עסקינן בהתבטאות מותרת [דוגמת אזהרה] או שמא בהתבטאות המהווה "איום". כך למשל בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373 הוצעו "מבחן השליטה" ו"מבחן המהות". מבחן השליטה בוחן אם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה הנזכרת בהתבטאות שבמחלוקת; מבחן המהות בודק את מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו. על אלו נוסיף כי בע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010) הציע כב' השופט נ' הנדל מבחן נוסף – "מבחן ההקשר", לפיו יש לבחון שלוש שאלות: מה נאמר, מי אמר ומדוע אמר:
"מבחן ה'מה' מתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או התנהגות אחרת. ברם, פשיטא, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים... על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום".
280. האם באמירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום התגבשו יסודותיה של עבירת האיומים?
לשיטתי, בכל הנוגע לאמור בסעיפים 3.1 ו- 3.3 לכתב האישום, התשובה לשאלה ברורה. דומני כי אליבא דכולי עלמא, "איחולי המוות" הנזכרים בסעיפים אלו, בין אם הם כוללים תיאור של אופן ההמתה ובין אם לאו, בנסיבות בהן נאמרו - הם בגדר אמירות אשר כל מהותן בפגיעה שלא כדין במתלוננת. אמירות אלו נועדו להטיל מורא על המתלוננת, מפני הרעה הצפויה לה. בכך השתכללו יסודותיה של עבירת האיומים.
אשר לאמור בסעיף 4.1 לכתב האישום – שמות הגנאי בהם כינה הנאשם את ילדיו – על אף הכיעור שבמעשה – אינם משכללים את יסודות עבירת האיומים שכן לא מקופלת בהם פגיעה צפויה במי מהילדים. לטעמי, גם האמירה המתייחסת להליכתם התכופה של הילדים לחדר השירותים – אינה בגדר איום. מקובלת עלי טענה ההגנה, כי מדובר ב"תגובה כעוסה של אדם קפדן" אשר אינה עוברת את גדר האיסור הפלילי הקבוע בסעיף 192 לחוק העונשין. בכל הנוגע ליתר האמירות המיוחסות לנאשם בסעיף 4.1 לכתב האישום, הרי שמדובר באיומים לכל דבר ועניין. אמירות ה"מבטיחות" למי מהילדים כי הנאשם יפגע בהם (בדרכים שונות), תוך תיאור המעשים שיבצע בהם הנאשם – הן אמירות שנועדו להטיל פחד ואימה מפני הרעה הצפויה להם.
מאותם טעמים, אף האמירה הנזכרת בסעיף 4.2 לכתב האישום, לפיה אם לא תנהג ב' כרצונו – יפגע בפיה/שיניה, היא אמירה המשכללת את יסודות עבירת האיומים.
עבירת התקיפה:
281. לנאשם מיוחסות, בנוסף, עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות. סעיף 378 לחוק העונשין מגדיר תקיפה מהי:
"המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלת כוח - לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי נוחות".
סעיף 379 לחוק העונשין קובע כי:
"התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה".
ואילו סעיף 382(ב) לחוק העונשין קובע כי:
"העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו - כפל העונש הקבוע לעבירה; לענין סעיף זה, "בן משפחתו" - לרבות מי שהיה בן משפחתו בעבר, והוא אחד מאלה:
(1) בן זוגו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו;
(2) קטין או חסר ישע, שעליו עובר העבירה אחראי, כהגדרת "אחראי על קטין או חסר ישע" בסעיף 368א."
282. בעניין זה לא אכביר מלים, שכן דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהמעשים המתוארים בסעיפים 3.2, 3.4 ו- 3.5 (השלכת הסכו"ם ופגיעה בקטין ו'), 4.3, 4.4 (הכאת ג' בסטירות, כדבר שבשגרה), 4.6, ו- 4.8 לכתב האישום, אותם קבעתי כי ביצע הנאשם – עונים על הגדרתה של עבירת התקיפה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין. חניקה, סטירות והשלכת חפצים, הם כולם בגדר "הכאה" או "הפעלת כוח על הגוף בדרך אחרת". לא נטען בפני כי המעשים בוצעו באופן אקראי או בשוגג והסח הדעת, ולא עלתה כל טענה אחרת באשר לסעיפי העבירה שיוחסו לנאשם בגין המעשים האמורים.
אשר לאירוע של השלכת צלחת הדגים לעבר המתלוננת (סעיף 3.5 רישא לכתב האישום), הרי שלפי כל העדויות שהובאו בפני – הנאשם אכן השליך את הצלחת, אך היא לא פגעה במתלוננת (או בכל אדם אחר), ועל כן אין להרשיע את הנאשם בעבירה מושלמת של תקיפה בנסיבות מחמירות, אלא בעבירת ניסיון.
ואשר לאירוע של השלכת הסכו"ם לעבר המתלוננת, אשר פגע בקטין ו' – אבהיר למען הסר ספק כי אין בפגיעה באדם אחר מהתכנון המקורי, כדי להשליך על השתכללות יסודות העבירה [ור' בהקשר זה סעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין].