266. סעיפים 4.7 ו- 4.8 לכתב האישום – השלכת טלפון לעבר הילדה א' – טלפון נייד לעבר ראשה של א', במהלך שנת 2014 (סעיף 4.7 לכתב האישום) וטלפון אלחוטי במהלך שנת 2015 (סעיף 4.8 לכתב האישום).
- א' סיפרה בעדותה כי כחצי שנה לפני שעזבו את הבית, היא שוחחה עם חברה בטלפון. לא זכור לה על מה היא רבה עם הנאשם, אך הנאשם לקח את הטלפון מידה והשליך אותו על ראשה באמצע השיחה. מדובר במכשיר טלפון אלחוטי של הבית. ייתכן כי המקרה אירע בשנת 2014. אמנם בכתב האישום מתוארים שני אירועים, אך מדובר באירוע אחד.
- הנאשם הכחיש כי אירוע מסוג זה התרחש.
267. העולה מן המקובץ – עולה בבירור כי מדובר בשגגה של מנסח כתב האישום. לא מדובר, גם לשיטתה של א', בשני אירועים שונים, אלא באירוע אחד. לא ברור מדוע התעקשה ב"כ המאשימה, גם במהלך סיכומיה בעל פה, כי יש להרשיע את הנאשם בשני אירועים שונים, ביחוד נוכח העובדה כי לא עלה בידה להצביע על ראיה כלשהי התומכת בטענה זו.
268. מכל מקום, עדותה של א' מהימנה עלי. היא הקפידה לדייק, ולא נקטה במגמת הקצנה בכל הנוגע לאירועים המיוחסים לנאשם. היא אף לא נכחה בטיפולים המשפחתיים, ועל כן גם הטענה בדבר "זיהום החקירה" (אותה דחיתי לגופה) – אינה מתייחסת כלל לעדותה של א' ואין בכוחה לסדוק במהימנותה של א'.
269. אני קובע לפיכך כי האירוע המתואר בסעיף 4.7 לכתב האישום – לא הוכח כלל. הוכח בפני, ובמידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם ביצע את המעשה המיוחס לו בסעיף 4.8 לכתב האישום.
270. סעיף 4.9 לכתב האישום – במהלך שנת 2014 בעט הנאשם בבטנה של ד' והשליך עליה כיסא:
- ד' סיפרה לחוקרת הילדים כי כשנה לפני חקירתה – הנאשם בעט בה בבטן. זה היה בבית, בעת שאחותה א' הייתה בטיול. כל יתר בני הבית נכחו בבית באותו מועד, אך איש לא ראה. בנוסף, הנאשם דחף עליה כיסא לבן, שנשבר. כל זאת עשה הנאשם כיוון שהוא כעס עליה כי היא הפילה את השלט (של המזגן). היא סיפרה למתלוננת על כך באותו יום. חוקרת הילדים התרשמה ממהימנות התיאור של האירוע הנ"ל.
- המתלוננת מסרה בעדותה כי ד' סיפרה לה שהנאשם היכה אותה. היא עצמה לא ראתה זאת. היא גם לא ידעה על אלימות של הנאשם כלפי הילדים ד' ו- ו'. רק לאחר הטיפולים המשפחתיים נודע לה על כך. בהקשר זה יצוין כי המתלוננת מסרה בחקירתה במשטרה [נ/4] כי ד' סיפרה לה על אירוע בו הנאשם הכה אותה, בשל כך שהפילה שלט של המזגן. היא שמעה על כך מ- ד' רק לאחר שעזבו את הבית.
- ב' ציינה בעדותה כי לא זכור לה שראתה אלימות פיזית של הנאשם כלפי ד'. אלימות מילולית – הייתה. דברים דומים מסרה ב' במהלך חקירתה במשטרה (נ/5].
- א' מסרה בעדותה בפני כי בד"כ המצב כלפי ד' היה רגוע, אך גם אותה הנאשם הכה, אם אמרה משהו שלא נראה לו. זכור לה אירוע אחד שבו ד' לא אמרה שלום לנאשם, ובתגובה הנאשם בעט ב-ד'. עוד התבקשה בחקירתה הנגדית להתייחס לאירוע עליו סיפרה בהודעתה [נ/8] לפיו הנאשם בעט ב- ד' וסטר לה, במועד כלשהו בחצי השנה טרם עזיבתם את הבית. האירוע היה בסלון הבית. א' מסרה בעדותה כי האירוע זכור לה "בוודאות", וכי היא הייתה "בערך" בכיתה י'. עוד ציינה כי היא מתקשה לזכור אירוע ספציפי של אלימות מצד הנאשם כלפי ד', שכן היו הרבה כאלה.
- הנאשם הכחיש כל אירוע של אלימות כלפי הילדה ד'.
271. העולה מן המקובץ: גם אם אקבל כמהימנה את עדותה של ד' (בין היתר נוכח התרשמות חוקרת הילדים ממהימנות גרסתה) – עדיין יש צורך בתמיכה ראייתית מסוג סיוע, וזאת לפי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). לקביעתי, לא ניתן לראות כסיוע באף לא אחת מהראיות שהובאו על ידי המאשימה בהקשר זה.
- עדותה של המתלוננת – אינה יכולה לשמש כסיוע, שכן על פי עדותה של המתלוננת עצמה – היא שמעה מ-ד' על המקרה שבועות וחודשים לאחר התרחשותו. ברי לפיכך כי גם לא מדובר בעדותו של קרבן עבירה, אשר נמסרה בסמוך לאחר מעשה או בהזדמנות הראשונה להתלונן על המקרה. ספק אם עדותה של המתלוננת קבילה. מעבר לכך, עדותה של המתלוננת אינה מתיישבת עם גרסתה של ד' (אשר כזכור מסרה לחוקרת הילדים כי סיפרה למתלוננת על אירוע האלימות עוד באותו יום).
- עדותה של ב' – אינה יכולה לשמש כסיוע, שכן לגרסתה, היא לא ראתה כלל אירועי אלימות פיזית מצדו של הנאשם כלפי ד'.
- עדותה של א' – אינה יכולה לשמש כסיוע, שכן על פניו נראה כי היא מתארת אירוע אלימות נטען אחר מצדו של הנאשם כלפי ד'. באף מקום בעדותה של א', היא אינה מוסרת כי מדובר באירוע אלימות שמקורו בהפלת שלט של מזגן (אלא בשל סיבות אחרות); באף מקום בעדותה של א', היא אינה מתארת שימוש בכיסא (או בשבירה של כיסא בשל כך). עיקר העיקרים – ד' מוסרת בעדותה בפני חוקרת הילדים, כי באירוע הנטען – כל בני הבית נכחו, מלבד אחותה א', אשר הייתה באותה עת בטיול.
272. משכך, הרי שעדותה של הילדה ד' בדבר האירוע המתואר בסעיף 4.9 – נותרה לבדה, ללא תמיכה ראייתית מסוג סיוע. המסקנה המתחייבת היא כי המאשימה לא הוכיחה את קרות האירוע הנזכר בסעיף זה, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.
סיכום ביניים:
273. לשם נוחות הקורא, אסכם לפיכך את "השורה התחתונה" ביחס לכל אחד מהאירועים המתוארים בכתב האישום, לפי סדרם:
- סעיף 3.1: המאשימה הוכיחה כי במהלך שנת 2015 אמר הנאשם למתלוננת את המשפט "אני אחנוק אותך, זה יקח לי חמש שניות להרוג אותך"; נותר ספק באשר לאמירת המשפט "אני אזרוק עליך בקבוק יין ואהרוג אותך, זה ייקח לי חמש דקות".
- סעיף 3.2: המאשימה הוכיחה כי בלילה שבין ה- 1-2.9.15 נכנס הנאשם לחדר הילדים בו ישנה המתלוננת, הצמיד לפניה חפץ כלשהו וחנק אותה. המתלוננת התעוררה בשל כך, וכעבור זמן קצר יצא הנאשם מהחדר.
- סעיף 3.3: המאשימה הוכיחה כי בתאריך 30.10.15, בשעות הלילה המאוחרות, נכנס הנאשם לחדר בו ישנה המתלוננת, צעק עליה ואמר לה "נגעת לי במסמכים, מה את חושבת לעצמך, אני יכול להרוג אותך".
- סעיף 3.4: המאשימה הוכיחה כי במהלך שנת 2014, במועד לא ידוע, דחף הנאשם בחוזקה לעבר המתלוננת מתקן לתליית כביסה, שפגע בגופה.
- סעיף 3.5: המאשימה הוכיחה כי במהלך שנת 2013, במועד לא ידוע, השליך הנאשם לעבר המתלוננת צלחת ובה דגים. הצלחת לא פגעה במתלוננת, לכלכה אותה והתנפצה. עוד הוכיחה המאשימה כי במועד אחר השליך הנאשם לעבר המתלוננת כלי סכו"ם כלשהו, אשר פגע בילד ו' שהיה לצדה של המתלוננת באותה עת.
- סעיף 3.6: נותר ספק באשר להתרחשות האירועים המתוארים בסעיף זה.
- סעיף 4.1: המאשימה הוכיחה כי בהזדמנויות רבות ובמועדים לא ידועים כינה הנאשם את ילדיו בשמות גנאי ואף אמר להם אמירות שונות המתייחסות לפגיעה בגופם, דוגמת: "אני יעיף לך את הפרצוף"; "אני אתן לך סטירה שאף אחד לא נתן לך"; "אני אדחוף אותך לקיר, זה יהיה הסוף שלך".
- סעיף 4.2: המאשימה הוכיחה כי במהלך שנת 2014, עת סבלה הילדה ב' מכאבי שיניים, אמר לה הנאשם כי אם תמשיך לדבר הוא ירביץ לה, ויכאב לה כל הפה [יובהר כי שתי האמירות המפורטות בסעיף 4.2, וכן האמירה הנזכרת בסיפא של סעיף 4.1 – מתייחסות כולן לאותו אירוע].
- סעיף 4.3: המאשימה הוכיחה כי במהלך השנים 2014-2015, במועד מדויק לא ידוע, במהלך ערב שבת, תקף הנאשם את ב' והכה אותה בפניה באמצעות כף ידו, כיוון שהשעינה את סנטרה על בקבוק שתייה.
- סעיף 4.4: המאשימה הוכיחה כי במהלך התקופה הרלבנטית נהג הנאשם להכות בסטירות את ג', כדבר שבשגרה. לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשם נהג להכניס את ג' לחדר ולמקלחת ולהכות אותו שם, תוך שהוא צועק עליו לפקוח את עיניו ותוך שהוא אוסר עליו לבכות.
- סעיף 4.5: לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר כי במהלך התקופה הרלבנטית, כשהגיעו תלונות אודות תפקודו של ג' בבית הספר – נהג הנאשם להכות את ג' ולהעניש אותו. לא הוכח כי באחת ההזדמנויות איים הנאשם על ג' כי ייקח אותו ליער וישאירו אותו שם.
- סעיף 4.6 לכתב האישום: המאשימה הוכיחה כי ביום 30.8.15 יצאו הילדים ג' ו- ו' לטייל באופניים. ו' הלך לאיבוד, וכאשר חזר ג' הביתה, צעק עליו הנאשם והכה אותו. בשל כך הסתגר ג' בחדר המקלחת, ויצא ממנו רק עם שובה של המתלוננת הביתה. נותר ספק באשר לטענת המאשימה, כי באירוע הנ"ל תקף הנאשם גם את הילדה ד'.
- סעיף 4.7: לא הוכח כי הנאשם תקף את א' במהלך שנת 2014, עת השליך עליה מכשיר טלפון נייד.
- סעיף 4.8: המאשימה הוכיחה כי במהלך שנת 2015, במועד מדויק לא ידוע, תקף הנאשם את א' בכך שהשליך לעברה מכשיר טלפון (אלחוטי) ביתי, אשר פגע בה.
- סעיף 4.9: לא הוכח מעבר לספק סביר כי במהלך שנת 2014 תקף הנאשם את ד' בבעיטות לעבר בטנה, וכי השליך לעברה כיסא.
274. נוכח הקביעות העובדתיות הנ"ל, תיבחן להלן שאלת הרשעתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
הפן המשפטי:
עבירת האיומים -
275. סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא, בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים".
276. כידוע, על מנת לקבוע אם תוכנו של ביטוי עולה כדי איום, יש לבחון את הביטוי דרך עיניו של האדם הסביר. המדובר במבחן אובייקטיבי, ובית המשפט נדרש לבחון אם יש בהתבטאות הנטענת כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן הישוב, בנסיבותיו של האדם אשר נגדו הופנה האיום [ר' למשל ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.11)]. עם זאת, יש לזכור כי בחינת תוכן הביטוי (ככל שהאיום הינו על דרך התבטאות) אינה מבוצעת 'בחלל ריק', אלא על רקע מערך הנסיבות הקונקרטיות. בגדר בחינה זו על בית המשפט ליתן דעתו לאופן מסירת הביטוי, לאופן בו הוא נקלט, וכן למסר המגולם בדברים האיום הנטענים.
277. עוד נקבע בפסיקה, כי היסוד העובדתי המקופל בעבירת האיומים – מתבטא בעצם האיום לפגוע שלא כדין באחד האינטרסים החברתיים שהעבירה נועדה להגן עליהם, קרי: שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. על בית המשפט לאזן בין אינטרסים אלו לבין עקרון חופש הביטוי [ר' למשל רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס (4) 96 (להלן: "עניין לם"]; ור' עוד ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב (1)408, שם נקבע כי: "האיום הינו הטלת פחד או אימה מפני רעה צפויה, שיש בה כדי לפגוע באחד הערכים המוגנים המפורטים בסעיף".