העותרים מוסיפים וטוענים כי הואיל והחלטות פרקליטות המחוז והמשטרה מושתתות שתיהן על החלטת הנציבות ובהינתן שבזו האחרונה אין בכדי לתמוך בפועל בממצאים השוללים ניגוד עניינים - הרי שהחלטת רשות הרישוי במסגרתה נשלל קיומו של ניגוד עניינים בהתבסס על החלטות אלו, אין לה על מה לסמוך ויש לבטלה.
21. לאור כל האמור והמרוכז טוענים העותרים כי יש לקבל את טענתם בדבר פגם בהליך המנהלי הנובע מקיומו של ניגוד עניינים פסול. לטענת העותרים ריכוז המפורט לעיל, מלמד על קיומו של קשר חברי פסול בין אלישע לבין גלנצר, קשר חברי אשר בהינתן תפקידו של אלישע כמפקח על כלל מכוני הרישוי באזור ירושלים, יש בו משום ניגוד עניינים בתפקודו של אלישע המהווה פגם היורד לשורשם של ההליכים אשר ננקטו כלפי העותרים, הליכים שהונעו משיקולים זרים של אלישע אשר ביקש טובתו של גלנצר וכפועל יוצא מכך, נקט בגישה מפלה ונוקשה כלפי העותרים.
--- סוף עמוד 14 ---
עוד טוענים העותרים כי לא נותק הקשר הסיבתי בין ניגוד עניינים זה לבין ההחלטה נשוא הדיון וכי דינה פסלות מפאת ניגוד העניינים וזאת, משהוכח על ידם (כפי שיפורט להלן) שמקור התלונות אשר שימשו בסיס להחלטה הוא באלישע וכן, משהתחוור כי המכון הופלה לרעה ביחס למכונים אחרים ובפרט ביחס לטסט ליין בנסיבות בהן זה האחרון לא הועמד לדין מעולם וזאת למרות צבר תלונות כלפיו כעולה אף ממכתבו של אלישע שנת 2013 אשר פורט לעיל.
22. לטענת העותרים ביטוי לקיומו של יחס מפלה ומגמתי כלפי העותרים עובר כ"חוט השני" בתלונות לגופן אשר – כפי שיפורט להלן – ניתן למצוא בהן "טביעות אצבע" בפועל של אלישע או של עובדיו, המונעים באופן מגמתי כנגד בסט טסט. זאת במיוחד בשים לב לכך שחלק מהתלונות הן תלונות של גורמים שלישיים שכלל לא רצו להתלונן ונוצרו יש מאין על ידי אלישע, חלקן נוצרו רק כלפי המכון ולא כלפי אחרים, חלקן אינן מהוות תלונות במובן המקובל של המילה אלא מדובר באירועים מחיי היומיום של המכון בהם לא הייתה מעורבות של צדדים שלישיים ובחלקן כלל לא הופר כל נוהל ומשכך, אין בהן ממש לגופן. בהינתן שבמסגרת פרק הדיון וההכרעה יפורטו באשר לכל ליקוי וליקוי עמדות הצדדים- ועל מנת שלא להרחיב היריעה שלא לצורך - אינני מוצאת לפרט גם כאן את טענות העותרים באשר לכל ליקוי וליקוי גופו אלא שאלה תפורטנה כאמור להלן.
23. עוד טוענים העותרים כי פגם נוסף אשר נפל בהליך המנהלי נסב על מחדלה של הרשות ממשלוח התלונות וההערות בדבר ליקויים בתפקודו של המכון להתייחסות המכון בזמן אמת. אשר לכך טוענים העותרים כי בהתאם לנוהל העדכני חלה על הרשות החובה למשלוח התלונות בתוך 7 ימים לידיעת המכון. העותרים מסכימים כי נוהל זה לא חל בתקופה הרלוונטית ואולם, לדידם והאמור אף לא נשלל על ידי המשיבה – במועדים הרלוונטיים חלה על הרשות החובה למשלוח התלונות בתוך זמן סביר לעיון המכון. אלא שבמקרה דנן, חלק ניכר מהתלונות הועבר למכון לראשונה רק במסגרת הזמנתו לשימוע, כשנתיים לפחות לאחר שאירעו האירועים נשוא הליקויים בגינם הוגשו התלונות. לטענת העותרים, לעניין זה אין לקבל את טענתה של הרשות ובהתאם לה לא העבירה בזמן אמת את התלונות לעיון העותרים והואיל ואלישע הושעה מפיקוח על המכון בשל תלונת העותרים ומשכך, המתינה הרשות עד לסיום הבירור בעניין זה קודם להעברת התלונות למכון. בהקשר זה נטען על ידי העותרים כי כך לא מתנהלת רשות ציבורית שבראש ובראשונה אמונה על תיקון ומניעה של הליקויים שנציגיה מאתרים ומשכך, ברי כי חלה עליה החובה להעביר באופן שוטף הודעות בדבר ליקויים על מנת שיתוקנו. עוד מקשים העותרים כי טענתה של הרשות ולפיה כביכול לא העבירה את התלונות מתוך רצון לפעול באופן אובייקטיבי ובלי משוא פנים כלפי בסט טסט כל עוד תלונת ניגוד העניינים עודנה בבירור – אינה עולה בקנה אחד עם כך שבכל אותה תקופה, המשיך אלישע ליזום ולקדם תלונות חדשות כנגד המכון. העותרים מוסיפים וטוענים כי המחדל מהעברת התלונות בזמן אמת מהווה פגם היורד לשורשה של ההחלטה ויתרה מכך, יש בו בכדי לגרום לנזק ראייתי לעותרים אשר נאלצו להתמודד עם תלונות – חלקן כלליות ולא קונקרטיות – חודשים ואפילו שנים לאחר שנוצרו.