36. אשר לטענות העותרים, הנוגעות באופן פרטני לעניינם של המקרים אשר נבחנו על ידי הרשות בהליך השימוע – טענות המשיבה לגופם של ליקויים תפורטנה להלן. יחד עם זאת, כבר בשלב זה יודגש כי לטענת המשיבה על כך שהחלטתה בתיקים נעשתה לאחר בחינת השיקולים הרלבנטיים וכן המידע שהונח בפניה, והכול באופן סביר ומידתי ובצורה מנומקת - תעיד העובדה כי חלקן של טענות העותרים התקבלו וחלקן נדחו, בהתאם לכל מקרה לגופו. עוד הודגש כי ברוב רובם של המקרים שנדונו בשימוע, לא קיימת כל מחלוקת לגבי העובדות, כאשר המחלוקת נסבה רק על ניסיונם של העותרים להמעיט מחומרת ההפרות, לפרש נהלים והנחיות בדרך שתפעל לטובתם ובניגוד ללשון הנהלים ותכליתם, תוך העלאת טענות בלתי מבוססות בדבר ניגוד עניינים ואכיפה בררנית. זאת בשעה ששוב ושוב ניתן לראות כי העותרים עושים דין לעצמם בכל הנוגע לניהול המכון באופן שלא הותיר למשיבה ברירה אלא לפעול כפי שפעלה ולהתלות את כתב ההרשאה של המכון, כאמור בהחלטה.
37. בהינתן שלא נפל כל פגם בשיקול דעתה של המשיבה נטען כי אין מקום להתערבות של בית המשפט בהחלטתה ודין העתירה להידחות.
--- סוף עמוד 21 ---
דיון והכרעה;
38. קודם אפנה לדיון בטענותיהם של הצדדים וכנקודת מוצא לדיון, אתווה את מסגרת הדיון בעתירה מנהלית הנסבה על החלטת רשות מנהלית ובפרט את היקף הביקורת השיפוטית על החלטה כאמור, כפי שנקבע במסגרת הפסיקה.
סמכותה של רשות הרישוי לפקח על מכוני הרישוי קבועה בתקנות 4 ו- 8 לתקנות התעבורה והוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) התש"ל- 1970. חקיקה זו מקנה לרשות הרישוי סמכות רחבה הנובעת מהחובה והאחריות לפקח על מכוני הרישוי ולדאוג כי אלה מבצעים את עבודתם נאמנה.
בהינתן סמכותה הרחבה של הרשות, הרי שאמנם החלטה נתונה לביקורת שיפוטית ואולם, כבר מקדמה דנא נקבע כי מדובר בביקורת מצומצמת בעילות התערבות המוכרות לגבי הפעלת שיקול הדעת המנהלי. יפות לעניין זה, קביעות בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשורת, לו(2) 449 (1981):
"כאשר בית-משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית-משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין (בג"צ 596/75[1]; בג"צ 156/75 [2]; בג"צ 1/81 [3]). זאת ועוד, פתרון סביר אינו תמיד אחד ויחיד, וייתכנו חלופות, שכל אחת מהן סבירה כשלעצמה."