פרשנות דעת רבינו ירוחם להפסד כתובה במורדת לפניו בלבד
פסיקה שכזו מפורסמת בבתי הדין הרבניים מפרי עטו של אב"ד תל אביב הגאון רבי נחום פרובר שליט"א, בפסקי דין שהוציא במספר תיקים ובמאמרו שהתפרסם בספר כנס הדיינים תשס"ח, בו כתב בתוה"ד בזה"ל:
--- סוף עמוד 90 ---
"דעת רבנו ירוחם במקום שאשה אינה חפצה בבעל, וכן הבעל אינו חפץ באשה, יש לחייב ואף לכפות בגט את מעכב הגירושין. ואלו דברי רבנו ירוחם בספר מישרים, חלק שמיני, נתיב שלשה ועשרים:
"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהין לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".
... אין הבדל (לעניין חיוב בגט) אם הבעל היה ראשון שלא חפץ באשה או שהאשה היתה הראשונה שלא היתה חפצה בבעל, והכל תלוי באם האיש או האשה נחשבים כמעוגנים או לא, וזה מוכח מלשונו של רבנו ירוחם. שהרי רבנו ירוחם מדבר בכפיית האיש, ואעפ"כ כותב את דבריו ע"פ סדר, שהאשה לא רצתה את בעלה ואח"כ כותב שהבעל לא רצה את אשתו, ואם היתה חשיבות מי היה הראשון שלא היה חפץ בשני, היה כותב סדר אחר...
... כפי שאמרנו, לענין חיוב בגט, לא משנה אם הבעל הביא למצב שהאשה לא חפצה בו או האשה הביאה למצב שהבעל לא חפץ בה, והעיקר הקובע הוא שיש בפועל עיגון.
אבל נראה שלענין תוספת כתובה והחזר מתנות, כן קובע מי האשם ומי הביא למצב שהצד השני לא חפץ בו וכפי שנבאר.
וראשית נבאר מה הסיבה שבמקרה של רבנו ירוחם מפסדת האשה תוספת כתובה וכן מחזרת מתנות, כפי שכותב רבנו ירוחם:
"והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".
... ולכאורה הדברים צריכים ביאור, שהרי במקום שרק האשה לא רוצה את בעלה ומורדת בו, לא הפסידה מתנות ותוספת כתובה כל זמן שלא התרו בה ולא נמלכו בה ולא הכריזו עליה, ומדוע במקום שגם הבעל לא מעוניין בה מפסידה תוספת כתובה ומתנות.
הבנת הדברים כתבו בפסקי דין רבניים, כרך ח', עמוד 324 (פסק-דין מהרבנים הגאונים, הגאון הרב יוסף אלישיב שליט"א, הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א והגאון הרב בצלאל זולטי זצ"ל). וזה לשונם שם בפסק-הדין:
"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה".