ויש לדון אם גם בכה"ג יאמר הגר"פ מונדשיין את שיטתו, שהרי כיצד נוכל לטעון כלפי הבעל שהוא גרש מרצונו וחייב בתוספת כתובה, כאשר ביה"ד הוא זה אשר שכנעו בצדקת הליך סידור הגט. וכי גם בכה"ג לא התכוון לתת תוספת ואדעתא למשקל ומיפק לא נתן. ואף שלא היה כפוי לתת הגט מ"מ האומדנא הנ"ל קיימת לדעתי. במיוחד ובעיקר שהיא גופא מה שביה"ד משכנעו להסכים להתגרש, היא גופא תגרום לו לשלם תוספת כתובה. ואם בה"ד לא מיידע אותו בהשלכות החמורות מבחינתו של הסכמתו כמו תשלום תוספת כתובה של לפעמים מאות אלפי שקלים, הרי כי זו הטעייה גמורה של ביה"ד ויש לחשוש לעניין הגט ח"ו.
אמנם, אם הטיעונים בין הצדדים לעניין חיוב כתובה ותוספתה עוסקים בעניינים צדדיים, כמו רועה זונות אלימות וכיוצ"ב, וביה"ד מבהיר לו כי כדאי לו להתגרש, ולאחר סידור הגט ייערך דיון הוכחות אם אכן הטענות צודקות או לא וההשלכה תהיה חיוב הכתובה ותוספתה או הפטור ממנה. בכה"ג הדבר מתקבל. אולם כאשר כאמור היא גופא שהשכנוע להסכמתו יגרמו את חיובו, עניין שהוא לא היה מודע לו, בכה"ג ישנה הטעיה גמורה של ביה"ד אם נחייבו בתוספת כתובה. גם אם נאמר לו שהדיון לאחר הגט פתוח ויש סיכוי לכל צד, דבר זה לא ירפא את חששי כאשר ישנה לפנינו העלמת נתון מרכזי בשיקול דעת האיש אם להסכים לגרש את אשתו והדבר לענ"ד נחשב כהטעיה גמורה שהגט תלוי בו. מעבר לכך שדעתי כאמור חלוקה עליו בעקרון יסוד דבריי.
הפסד תוספת כתובה במורדת
נצטט שוב את דברי הטור אבהע"ז סי' קי"ח שכתב וז"ל:
"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה, ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל, ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין. בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות דף נ"ד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה וכו'. ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת".
לענ"ד פרשנותם של דברי הטור כפשוטם. כי כאשר תובעת את הגירושין ואלו יצאו ממנה כי היא היוזמת של הגירושין, על דעת שאשתו תצא ותתגרש ממנו ותקח את תוספתה, לא כתב לה ולא התחייב לה, ורק על דעת להיות עמו כתב לה את תוספתה. תובעת כתובתה לא די לשם כך שכן יתכן ותביעתה צודקת והאשמה מוטלת על הבעל. בכה"ג ההגדרה היא שהגירושין באו ממנו. אולם ממשיך הטור ומגדיר ומבאר שהתביעה אינה מאשימה את הבעל בטענה מוצדקת, אלא שהאשה היא זו החפצה בפירוק הבית וזו הגדרת תביעתה, או אז אבדה האשה את תוספתה.