והדברים נראים מוכרחים לומר כך, דאל"כ כל בעל יוכל להיפטר מתשלום תוספת כתובה, ע"י שיעזוב את האשה זמן רב עד שלא תחפוץ בו יותר, היעלה על הדעת שיפטר מתוספת כתובה בטענה "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".
מעין ראי' לנ"ל יש להביא מדין המדיר אשתו המובא בגמ' כתובות דף ע' ע"א, ומובא שם יוציא ויתן כתובה, וכתב בחזון איש אה"ע סימן ס"ט אות כ"ב שיש לה כתובה וכן
--- סוף עמוד 92 ---
תוספת כתובה. וז"ל החזון איש: "וכן במדיר את אשתו יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו".
ועל כן בכל מקרה שבאים לפטור את הבעל (ע"פ דינא דרבנו ירוחם) מתוספת כתובה או החזר מתנות, יש לברר מי הוא זה שהביא את המצב לנתק ולגירושין".
ע"כ ממאמרו של הגר"נ פרובר שליט"א.
הסתירה לכאורה לדברי הגר"נ פרובר מגוף דברי הגרי"ש אלישיב
והנה, חברי הגר"ב ווגל שליט"א, הביא את פסק דינו המפורסם של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שצוטט בחלקו במאמרו של הגר"נ פרובר שליט"א, וממנו הוכיח הוכחה מפתיעה, שהרב אלישיב לא חילק בין המקרים וגם כאשר הבעל הוא זה שיזם את המרידה והפירוק, גם אז אם גם היא מורדת בו ואינה רוצה בו או אז הפסידה תוספתה. וזה צריך עיון וביאור כפי מה שהעלנו בסברא, וזה לכאורה ככנגד מאמרו וחידושו של הגר"נ פרובר שליט"א.
דהנה, המקרה היה ערעור על פסק הדין של ביה"ד האזורי בפסק הדין בפסקי דין רבניים חלק ח עמ' 323 ואילך הוא כדלהלן ואצטט:
"... לפני שהתחתנו, גר הבעל באילת ושם היה מקום עבודתו, עובר לזמן הנישואין, שכר המערער דירה בעפולה שבה יגורו שני בני הזוג. הם התחתנו ועברו לגור בעפולה. מקום עבודתו נשאר באילת. הוא היה בא בכל שבוע-שבועיים לעפולה. הבעל אמנם דרש מאשתו, אחרי הנישואין, שתסכים לעבור לאילת אך האשה סירבה לכך, וכך המשיכו לגור בעפולה כשלש שנים, עד שהבעל החליט להפסיק לבקר בבית בעפולה ולשלם לה מזונות. כעבור ארבעה חדשים מיום עזיבתו את הבית, הגישה האשה תביעה לביה"ד לחייבו במזונות, הבעל לא הופיע לדיון, וביה"ד פסק-שלא בפניו... שעל הבעל לשלם למזונות האשה... כשמונה חדשים אחרי פס"ד הנ"ל, הגיש הבעל אף הוא... תביעה לחייב את האשה לעזוב את עפולה ולגור אתו באילת, מאחר והוא מסודר שם בעבודה, ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו, לפטור אותו ממזונותיה. כאמור, דחה ביה"ד תביעתו של הבעל שאין לחייב את האשה לעזוב את עפולה ולגור באילת, והשאיר את פסה"ד של המזונות על כנו.
אחרי העיון בטענותיו של הבעל בכתב הערעור, לא מצאנו בהם שום יסוד, וצדק איפוא בית הדין בדחותו עתירתו של הבעל. עם זאת יש מקום דיון בדבר חיובו של הבעל במזונות האשה, מטעם אחר. והנה לפנינו מרשם ביה"ד מיום ג' בתמוז תז"ל: יש לשאול האשה עצמה אם מסכימה לשלום בית. האשה: סבלתי ג' שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין, יש לי עדים ע"ז מה שעשה לי, אבל יפסידו כסף זמן ועבודה. אין לי עדים. ביה"ד: ישלמו הוצאות העדים וההפסד. האשה: יש לי עד אחד שכן והוא חולה ולא יכול לבוא להעיד. האשה חזרה על דבריה גם בפנינו: גם אם הוא יחזור לעפולה אינני מסכימה לשלום בית, הוא מרביץ לי עם סכין, רוצה לשחוט אותי, אני מסכימה לגט אבל הוא יתן לי הכתובה בסך עשרים אלף.