הנה, כל הטענות שיש לה כלפי בעלה שהרביץ לה ואיים עליה הם מהתקופה שהמשיכו לחיות ביחד ורק אחרי שנעלם מהבית, החליטה האשה לנתק את קשר הנישואין שביניהם. גם הבעל מוכן לגרש את אשתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה, וכך אמר ב"כ הבעל לפנינו: הבעל מסכים לגרש את אשתו והוא מוכן לשלם לה ע"ח כתובתה רק אלפיים ל"י, הוא פועל ואין לו ממה לשלם יותר. הוא דורש לפטור אותו מחיוב המזונות הואיל והאשה הצהירה שהיא לא מוכנה לגור עם בעלה לא כאן ולא כאן. ובכן, הבעל שעזב את אשתו, בטענה
--- סוף עמוד 93 ---
שהאשה תחליף מקום המגורים בעפולה, מקום שעליו הוסכם ביניהם לפני הנישואין, ותלך לגור באילת, דרישה שהיא בלתי צודקת, לפי הדין, הרי דינו כדין מורד. אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור לעפולה, ורצונה בגט ודורשת כתובתה".
בהמשך פסק הדין מביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל את רבינו ירוחם ואת הפרשנות הראשונה בו שנדחית על ידו, ואז מביא את הפרשנות לדעתו ברבינו ירוחם כפי שצטט אותה הגר"נ פרובר שליט"א, וז"ל:
"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרש בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה".
ומסיים הגרי"ש אלישיב ומקשר את פרשנותו ברבינו ירוחם למקרה הספציפי שם בפסק הדין וכך הוא כותב:
"והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאשה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האשה.
כפי האמור לעיל, נראה מתוך מרשם ביה"ד האזורי שאין בידי האשה להוכיח טענותיה כלפי בעלה שהוא מרביץ לה וכו'. גם בעצם הטענות הנ"ל יש לציין כי כל השנים שחיו יחד בטרם עזב הבעל בית האשה, לא שמענו שהאשה התלוננה על בעלה, ולא הגישה שום תביעה לביה"ד".
כלומר, המקרה שבפסק הדין בו הבעל הוא מורד גם על פי פסיקת ביה"ד האזורי וגם על פי פסיקת הרב אלישיב בביה"ד הגדול משום שהוא אמנם רצה בשלום בית אך רק בתנאי שתבוא האשה לגור עמו במקום עבודתו באילת ולא במקום המגורים המקורי בעת הנישואין בעפולה, ומאחר ונפסק שם שהבעל אינו יכול לדרוש ממנה את המעבר, נפסק שהוא מורד. אולם מכיון שגם היא החליטה שהיא אינה רוצה בו כבר מטענות של אלימות וכיוצ"ב שלא הוכחו באותה עת, הרי שגם היא מורדת. ובמורדים זה על זה כותב הגרי"ש על פי רבינו ירוחם האשה אינה זכאית לתוספת כתובה. וזאת למרות שהאיש הוא זה שמרד תחילה והוא זה שיזם וגרם במרידתו את הגירושין. וזה כנגד פסק דינו של הגר"נ פרובר שליט"א.