היה אמנם ניתן לחלק בין המקרים הרגילים שבעל יוזם את פירוק הנישואין כמו מקרה דנן שהוא החליט לפרק את הבית והוא המורד, לבין המקרה בפסק הדין של הגרי"ש אלישיב שבו מרידתו היא בהגדרה הלמודית ההלכתית המשפטית, אף שהוא מצידו רצה בה וחפץ היה בשלום בית ובתנאי שמצידו ומבחינת הלך מחשבתו ותפישתו היה תנאי צודק שהרי רוצה שאשתו תבוא עמו למקום פרנסתו, אלא שעל פי הדין אין לו את הזכות הזו לדרוש ממנה בקשת מעבר זה ולכן הוגדר כ"מורד". בכה"ג היה מקום לומר שהפסידה האשה את תוספת הכתובה שכן אדעתא למשקל ולמיפק בכה"ג לא התכוון לתת לה, אולם מרידה קלאסית בבחינת הרצון להיפרד ולעזוב בכה"ג נראה שלא יעלה על הדעת שיטען על דעת שאני אחפוץ לפרק את הנישואין למרוד ולעזוב, לא התכוונתי להתחייב בתוספת כאשר היא גם תסכים לבקשתי ותרצה גם מעצמה להתגרש. אולם חילוק זה לא נראה בפשטות דברי הגרי"ש אלישיב שנקט בזה"ל: "והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב
--- סוף עמוד 94 ---
לה..." ומשמע בכל מקרה של מורד ומורדת אין משנה מי פתח במרידה תמיד הפסידה תוספתה. וזה טעון בירור וביאור כאמור שכן הסברא נותנת לכאורה כפסקו של הגר"נ פרובר שליט"א. אולם מה נעשה אל מול פסיקתו של הגרי"ש אלישיב.
ופניתי אל הגר"נ פרובר שליט"א בשאלה זו ותשובתו הינה כדלהלן. המקרה הפשוט עליו מדבר רבינו ירוחם הוא כאשר אשה פתחה במרידה, שם מחדש רבינו ירוחם שאם הבעל החליט שהוא גם לא רוצה אותה ויחשב גם כמורד. מקרה זה הינו פשוט כיון שהאשה היא גרמה את המרידה ועל דעת כן לא כתב הבעל תוספת כתובה שהיא תקח ותיטול – למישקל ולמיפק. אולם במקרה שהאיש מרד תחילה ויזם את הפירוד, כאן יש להבחין בין שני מקרים. המקרה הראשון, כאש האיש מרד באשתו, ולאחר שהוא מרד, הלכה אשתו אחריו וגם אינה רוצה בו עוד. כי לאחר שאתה הבעל אינו חפץ בי ומורד בי, שוב גם אני מואסת בך ולא רוצה אותך. אם אתה לא רוצה בי גם אני לא רוצה בך. גם אם כבר תרצה בי אני לאחר מרידתך ומאיסותך בי איני רוצה בך יותר. במקרה שכזה הבעל הוא הגורם לפירוד. הוא מרד באשה תחילה והוא זה שהמאיס עצמו גם עליה עד שגם היא עקב מרידתו מואסת בו ושוב לא חפצה בו. במקרה כזה נראה שלא תפסיד האשה את תוספת הכתובה ולא שייך לומר שעל דעת כן לא כתב לה את תוספתה שהרי הוא גרם את הפירוד ועל דעת שהוא ימרוד ויגרום הפירוד לא שייך לומר שלא כתב לה התוספת. אולם המקרה השני הוא שהבעל יזם את הפירוד ונחשב כמורד, ומנגד האשה החליטה אחר מרידתו שגם היא אינה רוצה בו, אולם הסיבה שלה אינה משום מרידתו ועזיבתו אלא מטעמים אובייקטיבים שהיא מעלה כנגדו. במקרה זה, אם אמנם תוכיח את טעמיה על פי דין והיא תוכיח את טענותיה כלפי בעלה, היא תקבל את תוספת הכתובה על פי הדין. אולם אם לא תוכיח את טענותיה ונמצא שהבעל עזב ומרד ראשון ולאחריו ובזמן מאוחר ממנו החליטה האשה שגם היא לא רוצה אותו אבל לא משום מרידתו אלא מטעמים אחרים, יתכן שבכה"ג על דעת כן לא כתב לה את התוספת.