והנה, המקרה נשוא פסק דינו של הגרי"ש אלישיב שליט"א היה באיש אשר נחשב מורד כיון שלא רצה לגור בעפולה מקום הנישואין. האשה מצידה טענה שרוצה להתגרש ממנו משום סיבות אחרות וכפי שנצטט:
"והנה לפנינו מרשם ביה"ד מיום ג' בתמוז תז"ל: יש לשאול האשה עצמה אם מסכימה לשלום בית. האשה: סבלתי ג' שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין...
... האשה חזרה על דבריה גם בפנינו: גם אם הוא יחזור לעפולה אינני מסכימה לשלום בית, הוא מרביץ לי עם סכין, רוצה לשחוט אותי, אני מסכימה לגט אבל הוא יתן לי הכתובה בסך עשרים אלף.
הנה, כל הטענות שיש לה כלפי בעלה שהרביץ לה ואיים עליה הם מהתקופה שהמשיכו לחיות ביחד ורק אחרי שנעלם מהבית, החליטה האשה לנתק את קשר הנישואין שביניהם. גם הבעל מוכן לגרש את אשתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה...".
הנה כי כן, נמצא כי טענותיה של האשה מדוע החליטה לבקש גירושין הינם לא משום מרידתו במה שלא רצה לשוב לעפולה, אלא בשל טענות ענייניות נגדו כמו איומים ומכות שהיו קיימים לטענתה גם כאשר חיו יחדיו. טענות אלו לא הוכחו על ידי האשה. נמצא אפוא שכשם שהאיש מרד בה, גם היא החליטה מטעמיה הלא מוכחים למרוד בו. בכה"ג ניתן לומר שהאשה הפסידה תוספת כתובתה כי בכה"ג לא התחייב הבעל בתוספת הכתובה. כל אשר ניתן לומר שלא התחייב הוא רק כאשר מרידתה היא תוצאה ישירה של מרידתו והוא אשר אשם בפירוק הבית הוא אשר יזם אותו וגרם לו.
--- סוף עמוד 95 ---
והנה, תירוץ זה נראה דחוק שכן הגרי"ש אלישיב סיים את דבריו באופן כולל כאשר כתב בזה"ל:
"והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה...".
ומשמע שעוסק בכל מקרה של מורד ומורדת ואין משנה מדוע ומאיזה טעם.
עוד יש להעיר כי בפסק הדין בראשיתו כתב שם הגרי"ש בזה"ל:
"הנה כל הטענות שיש לה כלפי בעלה שהרביץ לה ואיים עליה – הם מהתקופה שהמשיכו לחיות ביחד, ורק אחרי שנעלם מהבית, החליטה האשה לנתק את הקשר שביניהם".
ובסיום פסק הדין כתב:
"נראה מתוך מרשם ביה"ד האזורי שאין בידי האשה להוכיח טענתה כלפי בעלה שהוא מרביץ לה וכו'. גם בעצם הטענות הנ"ל יש לציין כי כל השנים שחיו יחד – בטרם עזב הבעל את האשה – לא שמענו שהאשה התלוננה על בעלה ולא הגישה שום תביעה לביה"ד".
נמצא כי אין כל נאמנות לאשה בטענותיה. היוצא מכך שרצונה להתגרש ממנו הוא תוצאה של מרידתו. ונמצא שהם מורדים זה על זה הרגילים. הרי כי דעתו של הגרי"ש אלישיב והצטרפו אליו הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו, שאף שהאיש פתח את המרידה והאשה רק הלכה בעקבותיו ומורדת בו, שוב אבדה את תוספת הכתובה ודלא כדעתו של הגר"נ פרובר שליט"א.