וה"ה במקרה שהצדדים הסכימו להיפרד, אף כי בזמן שעומדים שניהם על דעתם לא חל לא על האשה דין מורדת ולא על הבעל דין מורד, מ"מ אחרי שאחד מן הצדדים שב ממחשבת הפירוד ומבקש להשלים הרי הצד השני העומד על דעתו ומסרב להשלים, דין מורד עליו".
מצינו אפוא מקור ברור לדברינו כי במקרה דנן והאיש חזר בו ממחשבת הגירושין וחפץ באמת לבדוק את שלום הבית תוך ייעוץ מקצועי סדיר ותדיר ומנגד האשה החליטה על הגירושין, הרי כי היא הפסידה את תוספתה. הוספנו חילוק נוסף בדבר כאשר החזרה של האיש באה מאוחר ולאחר זמן רב כאשר לפי הנתונים לא ניתן כבר לדרוש מהאשה לשוב לבקשתו זו וכפי שבארנו". ע"כ ממה שכתבתי בפסק הדין.
נראה כי כללי דין מתנות אם חוזרות לבעל וכפי שהארכנו וחילקנו, שווה לדין תוספת כתובה שהינה מתנה.
עוד יש להוסיף כי במקרה של ספקות אזי דין תוספת כתובה יישאר במוחזקותו של האיש ויפטר ממנו, ואילו דין המתנות יישאר בחזקתה שהרי היא המוחזקת בהן.
העולה מכל האמור שהחזרת מתנות קרובים תלויה בספק הלכתי אם הן חוזרות. גם הספק שהעלה הלב אריה. גם מחלוקת הבית מול הב"ש ודעימיה. ראה גם בפסק הדין של הגרי"ש אלישיב והגר"ש ישראלי זצ"ל (משפטי שאול סי' י"ז). בין הדברים כתב הגרי"ש אלישיב לפי שיטת הבית יעקב שדברי המהרי"ו הם לפי דינא דמתיבתא, בזה"ל:
"גם נראה שיש לדון דמצי למימר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו, שהרי כל עיקר תקנה זו של דינא דמתיבתא לטובתה תיקנוה, והיא רוצה יותר להשאר במתנות שקבלה מקרובי הבעל, ולעמוד על דינא דהש"ס".
ובמיחוד במי שלא נוהג כהרמ"א, ולא סובר את דינא דמתיבתא, כדעת מרן והנוהגים כמותו כדוגמת תיק דנן.
--- סוף עמוד 99 ---
אצטט מה שגם הביא בפסק דינו לעיל חברי הגר"פ מונדשיין שליט"א לצורך השלמת דברי והסכמתי להכרעתו.
דהנה, עוד כתב הגרי"ש אלישיב שם בתוה"ד:
"נוסף על האמור, י"ל במ"ש המהרי"ו "שאף המתנות שניתנו ע"י אחיו או קרוביו בשעת הנשואין או אחר כך" הכוונה היא לדורונות שמשגרים לחתן ולכלה עקב שמחת כלולתם. ובאלה וכיוצ"ב סובר המהרי"ו שהם באים במקום החתן ובמקומו הם עומדים. ועי' מהרח"ש סי' נ"ג שמנה ואזיל כמה סוגי דורונות בזמנים שונים הנשלחים ע"י החתן וקרוביו, "בענין החפצים של זהב שמוליכים לכלה אבי החתן ואמו בזמנינו בעת השדוכין לא תבעי לי דודאי הרי הם כחתן עצמו ובמקומו הם עומדים...". אולם כשהאשה מקבל נכס מאת חמיה חמש עשרה שנה אחרי הנשואין, ורושם בטאבו על שמה ולא התנה עמה שום תנאים, הרי דינה כמתנה שקיבלה ממישהו אחר, ובגלל זה שמרדה אח"כ בבעלה אי אפשר להוציא מידה. וכ"מ ממ"ש הב"ש בדיני "מורד ומורדת", וז"ל: "וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לו, אפי' מתנות שנתנו לה קרוביו בעת הנישואין, והשמיט מ"ש ברי"ו "או אחר כך". נראה כמ"ש בכוונת המהרי"ו לדורונות שמשגרים לחתן ולכלה עקב שמחת הנשואין. מכל הלין טעמי נראה שמן הדין אי אפשר לחייב את האשה שתחזיר את הנכס לבעלה, ולא לכל יורשי חמיה".